נאות סמדר – אשפי הגבינות

הליכת משך במדבר שליד נאות סמדר

שש בבוקר לאחר השחרית אני נשלחת לעיבוד פרי. אני פוסעת לאזור, שמש הזריחה מלטפת את פני, עוברת דרך הגן הקסום הסובב את בית האומנויות. בוחרת את דרכי למיתחם העבודה דרך גן הירק, שם מגדלים את הירקות שעוד מעט נאכל לארוחת הבוקר, ומוצאת את עצמי מחייכת לחסות ולכרוביות, מצקצקת בלשוני לעיזים שבדיר, ונושמת שוב ושוב את האוויר הקסום והבשום של הבוקר. עוד מעט אתחיל לחבק עצים…..

הגעתי. 

אני נכנסת לבית הכחול של עיבוד הפרי – אין שם נפש חיה.
אני יוצאת, ושמה פעמי לבית האדמדם ליד – צבעו כצבע יין אדום, והוא אכן היקב, תרה אותו, מביטה ביינות, באינספור תעודות הפרס וההצטיינות בהן זכו יינות סמדר. גם כאן אין עדיין נפש חיה.
אני ממשיכה לבית הלבן – לבן כי הוא בית המחלבה כמובן. פותחת את דלתו – מצאתי. כאן כבר יש אנשים. איש אחד גבוה במיוחד, ולידו מתנדבת מגרמניה שאני כבר מכירה, ומתנדבת נוסף מיוון, שגם אותו כבר ראיתי. ‘אפשר לעבוד עימכם?’ אני שואלת בהיסוס. האיש הגבוה שמולי מביט בי במבט ספקן, ומפטיר בקצרה ‘כן’. אני מתיישבת לידם. ‘תצטרכי להסיר את הטבעות שלך’ הוא מוסיף, ונדמה לי שיש קצת ציניות בקולו, אבל זה עדיין לא הזמן להתחכמויות וויכוחים, אז אני מהנהנת בצייתנות. ‘קחי תקראי, הנה ההנחיות לעבודה במחלבה ושמירה על סטריליזציה. אני מאד מבקש ממך להיצמד להוראות ולכללים, ולא ליזום יוזמות. דימוס – אתה תראה לה מה שצריך, ושתתחיל לשטוף’ הוא מוסיף, מעביר את המטלה של חניכתי הבסיסית אל הבחור המתנדב מיוון.

דימוס מוביל אותי דרך השלבים השונים – מגפיי עבודה לבנות ארוכות וענקיות מגומי מחליפות את נעלי הספורט שלי, כובע נייר עוטף את שערי, הטבעות מוסרות, ואני מודרכת לשטוף את ידי בסבון, ואז לחטא אותן באלכוהול. ואז תפקידי הראשון מתחיל – לשטוף את כלי החלב הענקיים, דליים על מכסיהם בנפחים של 50 ליטר, ואז לשים אותם במכונה שעושה פעולת ניקוי נוספת. אני מספרת לעצמי שזהו ודאי הסטריליזטור, או האוטוקלאב – המכשיר שעימו שמחטאים כלי ניתוח בבית חולים. כשאני צריכה הדרכה ודימוס נעלם מעיני אני שואלת את האיש הגבוה, איך אדע שהאוטוקלב סיים לעבוד?
‘ה..מה?’ הוא עונה לי בתמיהה. ‘נו, סטריליזטור’ אני משיבה לו בביטחון. ‘אני לא יודע על מה את מדברת, ובכל מקרה זה מדיח כלים’ הוא עונה לי, ואני מתפללת לאל שלא ישאל אותי למה התכוונתי…..
כשאני מסיימת לנקות את הכלים הגבוה קורא לי בקול חד ‘מיכל, בואי, קיבלת קידום, עכשיו את סוגרת את קופסאות הלבנה’. וכך אני ממשיכה במסעי במחלבת נאות סמדר, ממלאת מאות בקבוקי יוגורט אורגני, חותמת מאות קופסאות לבנה, והשיחה עם המתנדבים מתגלגלת. מידי פעם הגבוה מעיר הערה צינית, ואני מוצאת את עצמי מתגלגלת מצחוק, הבוקר הזה מתפתח הרבה יותר מעניין ממה שצפיתי. בהמשך אני מנסה להבין את סיפורו, אך הוא מקמץ בפרטים, וכשהוא מגלה שאני כותבת בלוג, הוא אוסר עלי נחרצות לציין את שמו. ‘בקשות לעריכה והשמטת פרטים מהפוסטים שלי נא להעביר דרך ישראלה’ אני עונה לו בחיוך. אך כיון שאסר עלי לציין את שמו אני מחליטה שאקרא לו ג’, כי הוא גבינן, וגבוה.

מג’ אני לומדת שכל החלב של המחלבה מקורו בעיזים המטופלות בדיר הסמוך, והתוצרת משווקת למסעדות מובחרות, אורגניות ורגילות, וכמובן לצריכת בני המקום. די מהר אני לומדת מג’ שהוא עורך קורס גבינות, תוכנית תלת יומית לקבוצה מצומצמת ומובחרת של אנשים, בה לומדים להכין את הגבינות המשובחות, הלבנות – כמו חלומי, מלוחה, לבנה, או צפתית; השמנות כמו ברי, קממבר, סנט מור, ונוספות כמו גבינה כחולה. הקורס כולל חוויות מגוונות ומדליקות, כמו ארוח בפונדק, מדורת היכרות עם הקיבוץ, ועוד מיני הפתעות. ‘תבואי’ הוא אומר לי, ואני מתבלבלת. קורס גבינות? מי בכלל חשב על זה, אך המקצועיות שלו מרשימה, וההתלהבות שלו מדבקת ומפתה אותי. די מהר הוא סוחט ממני הבטחה להגיע. מתישהו.
אני מקבלת הדגמה חיה על כיצד חלב עיזים, אליו הוכנסו חיידקים, בתוספת אנזימים, הופך תוך 45 דקות למיקשה גבינתית, צופה כיצד ג’ בעזרת כלי רב מיתרים ממתכת פורס את מיכל הגבינה הענק לקוביות, אוספת את הקוביות בכדים, ושופכת לתוך קופסאות ענקיות מצופות ניר סינון, וצופה איך תוך שעה נוספת הקוביות מתקשות למעין גבינה צפתית, ונזכרת כי טעמתי ממנה יום קודם בחדר האוכל – וטעמה אלוהי….

לקראת הצהרים השמש קופחת, גבי כבר צורח מכאב, רגלי כבדות, שרירי ידי לא עבדו כבר שנים כך,

השמש קופחת בנאות סמדר

השמש קופחת בנאות סמדר

ותוך שבוע אחד דיללו, ארזו, והיום תרגלו בנשיאת אינספור כדי חלב ושפיכתם למיכלי היוגורט, אך החיוך לא סר משפתי. שש שעות נטו של עבודה, ואושר תהומי. היום היייתי חלבנית וע’ שוליה לשוליית הגבינאי הראשי…..

המלצה: לכו לסדנת הגבינות של ג’. צחוק, למידה והנאה מובטחים.

כיון שתרבות המקום, הכוללת את השמירה על הפרטיות של תושבי נאות סמדר מתבררת לי יותר ויותר לאורך הימים, וכיון שאני לא יכולה בלי לכתוב – הרי אנא ראו בסיפורי סיפורים, לא יותר. אנשי נאות סמדר הם אנשים פרטיים, והמקום אינו פתוח למבקרים ללא תיאום.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *