הַאִם כָּאֲבוּ הָרִימּוֹנִים?

__

הִבַּטְתִּי עַל הָרִימּוֹנִים שֶׁבשלו

וְשָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי הַאִם גַּם הֵם, כָּמוֹנִי

כָּאֲבוּ בִּזְמַן היוולדם,

הַאִם דָּאֲבוּ כשהנצו אַט אַט,

הַאִם הִשִּׁילוּ דְּמָעוֹת שֶׁל יִיסּוּרִים

כְּשֶׁהִתְעַצְּבָה צוּרָתָם וְנִצְבְּעוּ בגווניהם הָאֲדוּמִּים.

—

כִּי זוֹ מַהוּתוֹ שֶׁל הַסֵּבֶל,

שֶׁמְּקוֹמוֹ קוֹדֶם לְכָל הִתְחַדְּשׁוּת.

זוֹ מַהוּתָם שֶׁל יִסּוּרֵינוּ – להובילנו לִצְמִיחָה

הֵם הַשַּׁעַר והמישבר הנחצה

בעוברנו בִּתְעָלַת הַלֵּידָה שֶׁל עַצְמֵנוּ

אֶל הַשָּׁלָב הַבָּא.

—

אך בבוא יום חדש,

בו נשב רגועים, חובקים את התינוק שנולד פרי סבלנו,

כאבנו תם ונשכח מזמן

האם נבין

שייסורינו היו השער בדרך אל הפרי?

__

היו רבים מכם שעזרו לי להגיע לתובנה שאני יוצרת, ולחפש את השלב הבא בדרכי – אני מודה לכולכם. במיוחד ברצוני להודות לאיריס לביא, שסיפרה המרתק “ניהול ומנהיגות בראי האומנות” עושה קישור בין מנהיגות לאומנות. תודה גם לך סיגל Sigal Adar שעזרת לי לראות איך אני יוצרת מציאות בחיבור בין חזון ועשייה.