,

החיים הם מסע

המסע של החיים מרתק אותי, ועכשיו, כשאני בצומת, ובעקבות הנסעיה לנפאל ולהודו – יותר מתמיד. 

התחלתי לחשוב על זה לפני כמה שנים, בתקופה שהייתה לנו קשה במיוחד, (ולמי אין תקופות כאלה) באמצע הליכה ביער, פנה אלי צחי (בן זוגי שיחיה) ואמר לי: “את השותפה שלי במסע החיים. אני תמיד ארצה שתהיי לצידי, ולכן אני מציע שנערוך טקס חידוש נדרים”. המצאנו טקס כזה, כל אחד כתב על חמישה פתקים חמש הבטחות שהוא מבטיח, ועל חמישה אחרים – חמישה דברים שהוא אוהבתבשני. הגשנו את הפתקים בטקס פרטי שערכנו, והרגע הזה נחרט לעד בזכרוני. צחי הוא שותפי למסע חיי. למותר לציין כי זו היתה נקודת מפנה ביחסינו הזוגיים, והם עלו שוב על דרך המלך. כששאלו אותי על הנסיעה למזרח ועל הטרק בנפאל לרוב השאלה הטיפוסית היא “איך היה”. אמרתי שהיה קשה וקל, מאושר ועצוב, עילאי ומתסכל, שהמסע היה מיני – קוסמוס של החיים. השומעים הופתעו – הם ציפו לתשובה חד מימדים כגון “מדהים ונפלא”, אבל החיים מורכבים יותר….

אז המשפט של אהובי נכון, החיים הם אכן מסע. יש רגעים מקסימים, ויש קשים. יש אור וצל, שמחה ועצב, בהירות ובלבול.

LSH_2715

במסעי פגשתי פעוטה בודהיסטית יתומה ועצובה שהרטיטה את ליבי

 החיים הם מסע ולא יעד 

אנו מורגלים להציב יעדים ומטרות, זה חשוב בניהול ובמנהיגות והובלת תהליכים. אבל בחיים חשוב לא פחות, וכנראה יותר, לדעת להרפות, לשחרר שליטה, לחיות את הרגע. זה ממש הפוך מהצבת יעדים. לכן הדרך חשובה יותר מהפסגות, למרות שהיא לא קיימת בלעדיהן. ואפרופו “להרפות” תחשבו כמה סימלי ולא מקרי שהמילה להרפות והמילה רפואה באות מאותו השורש, “רפא”.

במסעי ראיתי ארמון זהב שריפא את כאבי

במסעי ראיתי ארמון זהב שריפא את כאבי

המסע הוא אישי

כל אחד והמסע שלו, וחשוב לא לשכוח כי ‘חכמה הדרך מן ההולכים בה’, ולשחרר קצת שליטה לטובת הלא מתוכנן, הרי מה שצריך לקרות יקרה ממילא. 

במסעי להודו ונפאל הבנתי כאמור שאני במיקרו קוסמוס של החיים, רגעי התעלות ורגעי משבר, צחוק ודמע, ואנשים – הו כמה אנשים. חלקם פסעו עימי לאורך כל הטרק – למשל צחי, והמדריך שלנו, אומרית. חלקם באו לביקור של יום (מקביל לעשור) וחלקם להרף עין, ולכל אחד היה תפקיד. כך גם בחיים – אמנם יש פרקים, ואפילו ארוכים, בהם יש שותפים לדרך שהולכים עימנו, אך הם שותפים למסע שלנו, ואולי גם אנו שותפים למסעם, אך המסעות שונים, ואישיים לחלוטין.

במסעי פגשתי להרף עין אישה בכתום שאת חיוכה נשאתי עימי (אמריצר - מקדש הזהב)

במסעי פגשתי להרף עין אישה בכתום שאת חיוכה נשאתי עימי (אמריצר – מקדש הזהב)

מסע פנימי וחיצוני – אפשר גם מהכורסא

יש העושים את המסע מכורסת הסופר, ויש היוצאים לכבוש עולמות. יש שמסעם מכוון יותר החוצה, ויש המכוונים פנימה. יש שמודעים למסע, ויש שאינם. המסע הוא פנימי וחיצוני. יש קשר בין שני המסעות. המסע פנימה הוא התכלית, המסע החיצוני הוא האמצעי לזה הפנימי, אבל גם ההפך הוא הנכון – משמעות אמיתית יכולה לתת טעם לחיים הקשים ביותר. הבעיה היא שרוב האנשים עימם שוחחתי חושבים שרק המסע החיצוני הוא התכלית ומחמיצים את ההזדמנות להכיר את עצמם, לגדול ולצמוח.

למסע טוב נדרשת ערנות וכמובן עינים פקוחות לרווחה – פנימה והחוצה. ידע מוקדם דווקא איננו תנאי למסע. גם לא החכמה והבינה, קרל פופר כבר אמר בצורה נפלאה ש’הידע הוא סופי,  זו אי הידיעה שהיא אינסופית’ תלמיד טוב יהנה הרבה יותר מן המסע. 

מפציע רק אותו היום שאנו ערים לו (הנרי דיוויד תורו, וולדן)

לפני זמן הבנתי את אחד מתפקידיו של צחי עבורי. אמרתי לו שתפקידו להאט אותי, אני תמיד מהירה וממהרת. ובמסע החיים חשוב להאט ולהעצר אל מנת להנות מן הייחודיות של כל רגע.

ומה פתאום אנוכי מדברת בשבח האיטיות? כי הרי כל רגע של ערנות הוא מתנה, ואנו לרוב לא ערים במלוא חושינו. 

מרסל פרוסט אמר: “מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות” האיטיות חשובה כיון שהיא מקנה לנו עינים חדשות, כך אפשר לצאת למסעות מבלי לזוז מהכורסה. אם מצליחים לשלב בין המסע הפנימי לזה החיצוני נהנים מאינסוף רגעים, וכל יום שאנו ערים מספק את מתנותיו. כל רגע – ייחודי ובר חלוף. אם לא נאט ולא נעצור לפרקים – כיצד נקבל את המתנות הללו? עלינו לעצור לפרקים, לפגוש את עצמנו ואת העולם, בכל בפעם בעיניים חדשות.

לחלק ב: החיים הם מסע של חיפוש, לחלק ג: החיים הם מסע של חיפוש דרך, לחלק ד:  החיים הם מסע של חיפוש הדרך הביתה

1 תגובה
  1. ד"ר דורית ניצן
    ד"ר דורית ניצן says:

    הי מיכל, כל כך נהנית לקרוא שוב ושוב. נהנית להצטרף למסע שלך-שלכם וללמוד.

    הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *