, ,

להיות בן תמותה – מדוע חשוב להזדקן בכבוד ולמות נכון

בעקבות הכתבה האחרונה – 8 דרכים לעכב הזדקנות הבנתי שני דברים: הראשון, שאני כבר מזמן לא ‘פרגית צעירה’, הורי המזדקנים מזכירים לי שעוד מעט תורי ותור הד”ר שיחיה, כן כן, אנחנו כבר לא ממש צעירים… הדבר השני שהבנתי הוא שהרבה אנשים סביבי עסוקים בנושא הזיקנה, בהתייחס לכמות השיתופים הרבה של הפוסט. שתי התובנות הללו התחברו לי לספר מטלטל שקראתי לאחרונה, “להיות בן תמותה” של אטול גוואנדה.

כבר בשמו הספר מזכיר את מה שרבים מנסים לשכוח – בסוף כולנו מתים. זה המצב, גם אם נמשיך לחיות נכון ובריא, נאמין בהארכת חיים, ונלמד את משנתו של אובריי דה גריי שרוצה שנגיע לחיות 1500 שנים (הארכת חיים שנקראת, לא בכדי, רדיקלית).

אטול גוואנדה, גם הוא רופא, הלך לחקור איך נראים הזקנים של היום – המושמים במוסדות, ובבתי אבות.  מדובר במלאכת מחשבת שכתב רופא (התפלאתי – דווקא כירורג), במסעותיו למחוזות הזקנה והגיריאטריה.

דמיינו לכם את הבוקר שלכם, נאמר בוקר שבת טיפוסי. אתם קמים, מחליטים האם ברצונכם לצאת להליכת בוקר, או ללגום קפה במיטה עם ספר טוב, להתעלס, או להיפגש עם המשפחה והילדים/חברים. זו חירות כה בסיסית ושקופה עד שרובנו לא מבחינים בה אלא כשהיא ניטלת. וזה בדיוק מה שקורה לקשישים במוסדות.

בספרו של גואנדה אפשר לראות כיצד החברה המודרנית הקימה מוסדות הדואגים לרווחתם ובטיחותם של קשישים, אך במחיר כבד. הנזק האמיתי הוא באובדן החירות – האוטונומיה, ברגע שאדם נמצא במקום בו יש סדר יום מוגדר. ב – 8 ארוחת בוקר, שאליה כל הקשישים צריכים להיות מוכנים, הרי שאם מישהו מתקשה להתלבש – יסייעו לו וילבישו אותו, ומכאן הדרך לאובדן תפקודים קצרה וחלקלקה.

התפקודים הנותרים – הם הנותנים לקשיש משמעות, גואנדה מתאר כיצד בתי אבות שלהם הוכנסו בעלי חיים, או גני ילדים, או אפילו צמחים – שינו את האקלים, ובמקום קשישים כבויי עינים הרועדים מקור תחת הר שמיכות – ניתן לראות אנשים עם טעם משמעות. מחברתי דורית רדליך עמירב למדתי שהתקווה היא כלי חזק ביותר. לעתים תקווה שנראית זערורית לאדם הבריא, לדוגמה להצליח לקום לבד מהכיסא, או להצליח ללכת לשירותים, נותנת טעם לקשיש או לחולה.

בעקבות הספר הבנתי שניטש קרב בין שמירה על כבוד ואוטונומיה של המטופל, לבין שמירה על בטיחותו ובריאותו. עבורנו – האוהבים ודואגים להורינו המזדקנים – בטיחות ובריאות מנצחות בנוק אוט, עבור הורינו – ממש לא, סביר שכבוד ואוטונומיה יהיו חשובים להם יותר. השינוי הפנימי שלי עמוק – אני עדיין חוששת שאבא ייפול ושאמא תחלה, אבל מבינה שעדיף לתת להם להזדקן בדרך שבחרו, בבית שלהם, עם החופש שלהם לעשות את הדברים שחשובים להם.

בנוסף המקומות הללו לרוב אינם מלווים את האנשים בדרך למפגש עם המוות הקרב, ואינם מלווים ומסייעים בהתמודדות עמו. במלחמה על הארכת חיים הם מפספסים חלקים חשובים לא פחות, ואולי יותר של המסע – את הערך שבסופו. אפשר להפוך את תהליך סיום החיים לחוויה משמעותית ורוחנית עבור האדם והסובבים אותו, זה רק דורש אומץ, ונכונות ללמוד, וכן – גם לכאוב ולשאת סבל. חשוב לזכור שפעמים רבות בגלל הרצון לעשות טוב לקשישים היקרים לנו – אנו גורמים להם נזק.

הספר גרם לי גם להרהר בכך שהרפואה מכשירה אותנו, בהגדרה, לטפל בחיים ולא במוות. המדד להצלחת הרופא הוא הארכת חיים, פחות איכותם. עם האיכות נשארים המטופל ובני משפחתו להתמודד ביום יום, הרופא לרוב אינו חווה את הפגיעה באיכות החיים. שבועת הרופא נשבעת לחיים – שבועה בלתי אפשרית לגמרי בהינתן שהמוות מחכה בעיקול, והוא חלק חשוב מהיכולת לחיות חיים משמעותיים ומספקים.

זו גם הסיבה שהרפואה – על כל חידושיה ותגליותיה, אינה הדיסציפלינה היחידה שצריכה להתמודד עם סוגיית ההזדקנות והמוות. היא חייבת לאסוף סביבה עוד מוחות וסוגי חשיבה, לטפל בשלב האחרון של מסע חיינו.

אני חושבת שחשוב לשוחח תחילה עם עצמנו על הזקנה הרצויה לנו, ולאחר מכן עם הורינו – על הבחירות שלהם, להיערך לשלב הזה בחיים בחמלה וקבלה, ולזכור – כולנו נהיה זקנים. אגב אין שום טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת למות נכון, הדרך היחידה שאני מכירה היא לחיות נכון – ועדיף מעכשיו. ואגב לזכור על מה אנשים גוססים מתחרטים – ולא להגיע למצב שמאוחר מידי לשנות.

“להיות בן תמותה” בהוצאת עם עובד הוא ספר מרגש ובעל עצמה רבה, ממליצה בחום. ומצרפת לקינוח שיר קטן שמזכיר לי שוב ושוב את חשיבותה של הדרך במסע שלנו:

הדרך לאיתקה

כי תצא לאיתקה

בקש כי תארך דרכך מאד.

שתהיה מלאה הרפתקאות, שופעת תגליות.
ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הזועם – אל תירא מהם:

לעולם לא יקרו אלה בדרכך
כל עוד חשבותיך נעלות,
כל עוד רגשות נשגבים
מדריכים את נפשך ואת גופך.
ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הפראי – לא תפגוש בם
אלא אם כן תישאם בקרבך,
אלא אם כן רוחך היא שתקימם לפניך.

התפלל כי תארך דרכך מאד.
מי ייתן ותתעורר אל בקרי קיץ רבים,
ובשמחה רבה, בחדווה,
תדרוך כף רגלך בנמלים אותם תפקוד לראשונה.

מי ייתן ותחנה במחוזות המסחר הפיניקיים
ותרכוש את הטובים שבטובין,
אם הפנינה, האלמוג, הענבר וההובנה,
גם בשמים משכרים מכל המינים –
בשמים משכרים ככל שתוכל לשאת.
ומי ייתן ותפקוד ערים מצריות לרוב
ותלמד, ותוסיף דעת מחכמיהם.

ותהא איתקה לנגדך תמיד,
להגיע לשם זה ייעודך.
ועל הכל, אל תאוץ לך הדרך.
ולוואי ותארך מאד, שנים הרבה,
ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים,
עשיר ככל אשר אספת בדרכך,
ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד.
איתקה העניקה לך את הטיול המופלא.
אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע.
אין בה עוד.

קונסטנטינוס קוואפיס (1933– 1863)

איתכם ובשבילכם

ד”ר מיכל חמו לוטם

מרץ 2018

הערה: הביקורת וההמלצות לעיל אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי ורפואי מותאם אישית. לתקנון האתר

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *