,

נאות סמדר – נ”ס

דברה ליד בריכת הזאבים

הבוקר בנאות סמדר מתחיל מוקדם, מוקדם מאד. בחמש ארבעים וחמש כולם מתכנסים בחדר האוכל לשתיית תה והתבוננות שקטה. אני מוצאת לי מקום, ונהנית כל כך מן השקט – זה קצת מזכיר לי יוגה.

לכמה דקות קסומות תה הצמחים שחלטתי לי על כמה סוגי עלים הופך להיות המשקה הטוב ביותר בעולם. עושר הטעמים, חומה של הכוס, הריח. ‘טקס שתיית תה נוסח מדברי’ אני מהרהרת, ומבינה קצת יותר את מהות הטקס של היפנים. האנשים סביבי שקטים, כל אחד בטקס הפנימי שלו.

דברה ליד ברכת הזאבים

דברה ליד ברכת הזאבים

ביציאה החוצה מחדר האוכל עוצרת אותי מישהי בחיוך. היא דוברת עברית במבטא אמריקאי כבד. ‘דברה, המרצה שהביאה את קבוצת הסטודנטים מאוניברסיטת תל אביב’ היא מציגה את עצמה.. ‘איך היא זיהתה אותי מהחושך של אתמול במדורה?’ אני תוהה בפליאה. ‘היא רוצה קצת לשמוע מה אני עושה, ולספר על עצמה’ היא אומרת, בעודני סוקרת אותה. אישה יפה דברה, שחורת שיער, רזה, מטופחת. די מהר אני מקבלת הזמנה ממנה ומהצוות להצטרף לטיול הבוקר עם קבוצת הסטודנטים. ועוד אני מגלה שהי אחות של פרופ’ רון חפץ מהקנדי סקול בהרוורד, עולם קטן….

אחת הסטודנטיות לא הגיעה לארוחת הבוקר, ואני מוצאת את עצמי מסיעה את דברה ברכבי ליעלון, השכונה בה אני מתגוררת יחד עם אורחים נוספים, שרחוקה כקילומטר וחצי מהקיבוץ, לחפש אותה. אנו מוצאות אותה בחדרה, אוספות אותה, והליכת הבוקר מתחילה.

טיול של התבוננות.

“אל תצמצמו את המבט, תנו לו להתפרס על כל האופק”, מסביר המדריך שלנו את עיקרון היסוד של הליכת משך.

הליכת משך בנאות סמדר

הליכת משך בנאות סמדר

טור ארוך של אנשים מקיפים את האגם, מטפסים על הגבעות, מתבוננים אל המדבר. מידי פעם עוצרים, שותים, מתבוננים החוצה ופנימה, וממשיכים.

בסוף נעצרים ליד מדורה, שהודלקה עבורנו מראש בקירבת בריכת נוי שאליה מגיעה גם אמות המים. מוזגים לנו תה, ושיחת סיכום שקטה מתנהלת.

הסיפור של האחת מהן, אמריקאית, מרתק את הקבוצה. היא מגוללת זיכרון טראומטי שלה ממחנה קיץ בארצות הברית בגיל 15. הילדים בקבוצה הכירו כבר שנים קודם, כך היא מספרת, אבל היא לא ממש הרגישה שייכת, לא הפכה לחלק מאותה הקבוצה. בסוף מחנה הקיץ הם יצאו לסידרת הישרדות של 10 ימים, וביום האחרון היא נפלה לאחור, מותשת ופצועה, תרמילה הענק מושך אותה “כמו צב על הגב”. הנערה שהלכה אחריה עקפה אותה, היא מספרת לנו, ובעקבותיה עקפו אותה גם כל הקבוצה. איש לא עצר לעזור או לתת לה יד. היא שכבה שם, רגליה פצועות אך ליבה פצוע יותר, ופרצה בבכי תמרורים.

היא מגוללת את הסיפור באנגלית, ועיניה מוצפות דמעות. זו הפעם הראשונה שהיא מספרת את הסיפור, כך היא מציינת בפנינו.

כולם מאזינים לה בשתיקה אוהדת.

ועוד היא מוסיפה כי נזכרה בסיפור בגלל ההליכה השקטה היום בטור. והיא אומרת שהיום זו חוויה מתקנת עבורה, תיקון לטראומה הנוראית שחוותה. וכיצד, כך היא מדגישה, נדרה לעצמה כי לעולם לא תשאיר אדם במצוקה מאחור.

חברי הקבוצה מנסים להציע פרשנויות לסיפור. אולי זה קשור לעובדה שגם שאר חברי קבוצתה כבר היו מותשים בסוף 10 ימי הישרדות? אולי היא היתה מתבדלת ולכן לא אהובה? דברה נחפזת להגן על הסטודנטית שלה מפרשנויות מרחיקות ופוגעות, ומציינת כי מנסיונה האתוס והערכים של קבוצות נוער כאלה הינם של הישרדות עצמית, ולא עזרה הדדית.

אני מתבוננת על הקבוצה הזו, שיצאה מגידרה לחפש סטודנטית שאחרה בבוקר, שתמכה לאורך כל טיול הבוקר במשתתפת אחרת עם פחד גבהים, שהמנהיגה שלה דואגת למשתתפיה כמו היו אפרוחים, ורואה במו עיני את הנס.

‘היא נסעה למקום ממש רחוק ממולדתה כדי למצוא מזור לפיצעה’ אני מהרהרת. נאות סמדר מקום רחוק – קרוב.

2 תגובות
  1. גליה שפריר ציונוב
    גליה שפריר ציונוב says:

    הקשבה, התבוננות, חוסר שיפוטיות, כל אלו יכולים להיות שלנו ונסים יתקיימו סביבנו. עוקבת בהתרגשות אחר המסע שלך, נושמת איתך נשימה ארוכה של בוקר ומאחלת לך המשך מהנה ומספק

    הגב
    • ד"ר מיכל חמו - לוטם
      ד"ר מיכל חמו - לוטם says:

      גליה תודה על האיחולים, מקבלת אותם מכל הלב,
      ואכן הקשבה התבוננות וחוסר שיפוטיות הן חומרים חובים. הייתי מוסיפה חמלה, אמפתיה, נתינה, ועוד ועוד
      שבת שלום
      מ.

      הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *