,

נאות סמדר – קורס בניסים

זריחה בנאות סמדר

שש ורבע בבוקר, אנחנו כבר לאחר הזריחה ומפגש שחרית. אני מקבלת את סידור העבודה – היום אני מדללת. זריחה בנאות סמדר

יודעים מה זה דילול? מסתבר כי המקומיים שתלו המון זנים של עצי פרי – שזיפים, מישמשים, נקטרינות, אפרסקים, אגסים, ענבים. שתלו באמונה. כי כל המומחים הבטיחו להם שמדובר בעצים שלא היו אמורים לצמוח על קרקע מלוחה מדברית וקשה. ובכל זאת צמחו, בצורה אורגנית – ללא חומרי ריסוס. לדעתי הנס של הצלחתם נעוץ באמונה הזו, ובהרבה אהבה, נחישות, וחזון.

והניסיון לימד את המקומיים. למדו שעל מנת שהפירות יבשילו מתוקים, יש צורך להשאיר את היפים שבהם, ולדלל את הקטנים כמה חודשים לפני שהפירות בשלו. אם מדללים – מקבלים יותר, סוג של נס….

פסענו לשדות, אנו מסודרים במעגל, וכולנו מקפצים ועושים תנועות – בדיוק לפי ההנחיות של נעמי, האחראית על המדללים. ואז היא מורה לנו את כללי היסוד של תורת הדילול, הכוללת שילוב של כמה גורמים כמו גודל הפרי, המרחק בין הפירות, מרחקם מקצה הענף ועוד. נעמי מנחה את הקבוצה להתחלק לשלשות, והתנאי הוא שנצטוות לאנשים שאיננו מכירים. אני עם הראל, סמינריסט, וסשה, שביליסטית שיחד עם בן זוגה עצרו ללילה בקיבוץ מכניס האורחים.

אנחנו מתחילים לדלל, עובדים לפי הכללים הכוללים גם סילוק “תאומים”, סילוק הקטנים והפחות מפותחים. ידינו אוחזות בענפים, בוררות מי לחיים ומי למוות. אני מספרת להם על דילול עוברים רפואי – הנעשה בהריונות מרובי עוברים לרוב בעקבות טיפולי פוריות, ועל תאומים סיאמיים, שמסתבר שקיימים גם כאן על העץ. הטבע הוא טבע בכל מקום.

והשיחה מתגלגלת, המשימה המשותפת גורמת לכך שנולדת קבוצה, ואינטימיות נוצרת לאורך השורה. הראל מספר חלקים מסיפורו, עיניו הכחולות נוצצות כיהלומים מעד לקפושון וכובע הצמר שהוא עוטה על ראשו, פניו יפות התואר והזוויתיות שקטות. והשיח מתגלגל, ומתחלף בשקט ושוב במילים, וצחוק. ועכשיו סשה, ידיה הקטנות מדללות במהירות, ושפתיה כחולות מן הקור. היא מספרת בקולה העדין והמתנגן על סיפור עלייתה לארץ, ונדודיה עם משפחתה בחבי הארץ, ועל אהבתה את אילת – עיר מגוריה הנוכחית. ועל האהבה שהיא לא מספרת אני כבר משלימה, כשאני רואה את ג’ונתן בן זוגה יפה התואר מדלל את העץ לידנו. ואני ממליצה לה לקרוא את “המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי” ספר המתאים להולכים בשביל ישראל. והיא מחייכת בפליאה, כי היא בדיוק קוראת את הספר. וממליצה לי לקרוא את הספר “אמנות ההקשבה לפעימות הלב”.

ונעמי מגיעה לבדוק שהכל בסדר, מביטה על העץ שלנו, מפטפטת עם הצוות והצוות הסמוך. וכבר אנו מתחילים לשיר לה את “שירי תהילה ומיתרים” על נעמי, ועליצות ושמחה נכנסת לתוך שורות המדללים.

כהרף עין חולפות שעתיים וחצי, סשה ג’ונתן אני פוסעים יחד לארוחת הבוקר. אני מקבלת מהם עצות על ההליכה בשביל, אילו נעלים נדרשות, איזה משקל, מקלות הליכה, ואיך טומנים מים באזורים השחונים, על מנת שלא לסחוב משקל בלתי אפשרי.

עיני ננעצות בסשה בדאגה – היא קפואה כולה. לא לקחה מעיל. ‘בואי’ אני אומרת לה, ‘אתן לך משהו חם ללבוש, יש לי באוטו’. היא מביטה בי בחיוכה השקט. ‘בערב יבואו חברים עם מעיל עבורי’ היא עונה. ‘עד הערב?’ אני נזעקת. ‘הרי כבר קפאת לנו מקור, וג’ונתן לא יוכל לחבק אותך כל היום’. היא מחייכת אלי, ואנו ניגשות יחד לרכב, ואני שולה את הסוודר השחור האהוב שלי, והיא נעטפת בו. ‘תודה’ היא אומרת לי, זה ממש נס.

כולנו טורפים את המזון בארוחת הבוקר השקטה. ובהפסקת תה בחצר השמשית והקפואה גם ענת ממליצה לי לקרוא את אמנות ההקשבה לפעילות הלב. עוד נס? צירוף מקרים?

נעימת הגונג מציינת – זמן לחזור למלאכה. אני מנסה למצוא את דרכי, ועיני מתלכדות בעינים רכות וחמות של גבר צעיר. ‘הולכת לדלל?’ הוא שואל אותי, אני נדה בראשי בחיוך, ‘לא יודעת בדיוק את הדרך’, אני משיבה לו, ואיני מספיקה להשלים את המשפט, כי הוא אוחז בידי בחום, ומוביל אותי במבוך בין בתי הקיבוץ. ‘צבי’ הוא מציג את עצמו, וכבר אנו פוסעים בנחת ומשוחחים. המילים מתחברות למשפטים, ושנינו מגוללים חלקים מהסיפור שלנו, ופאזל אנושי חדש נרקם.

והנס הכי מרגש בעיני הוא זה שאני מובלת לשם בעדינות כשצבי אוחז בידי. עשרות שנים שאני מובילה, לא זוכרת מתי לקחו אותי לאנשהו, ועוד כשמחזיקים בידי.

אנו ניגשים לעץ בתחילת השורה, וחדוות הדילול נמשכת – מבלי משים אנו גם מלטפים את העצים, והפירות, והפרחים. ‘האהבה חשובה לעצים’ אומר צבי, ‘לא פחות מהדילול’. ואני מקשיבה לאיש הזה, גל חום חולף בי והאמת השקטה שלו מכה בי. אנחנו רוקדים עם העצים, והמילים הופכות למנגינה, הוא ממשיל מטפורות לסיפורי, וחולק איתי את שלו. ואני מביטה בו בהשתאות, מצאתי נשמה תאומה?

בהמשך היום אני רואה את נעמי מחבקת את צבי, ואת האהבה שהוא משרה סביבו. הוא נשמה תאומה להרבה אנשים, אני מהרהרת לי. הוא מפיץ אור.

ולאחר הפסקה – שוב חוזרים לשדה אחר. אני פוגשת את גריטה – רקדנית שוודית, ואנו משוררות לנו את ‘לבלי ריטה’ ואת ‘מישל’ של הביטלס, ושוב שירה ועבודה קשה. ‘כל כך הרבה אנשים נפלאים מקיפים אותי – איך אכיר את כולם?’ אני תוהה, ומבינה שלא אצליח להכיר, אזכה למגעים מרפרפים, מלאי קשב ותשומת לב.

בארוחת הערב צבי ניגש אלי, לוחש לי בחיוך – ‘חסרת לנו בקומזיץ של אחר הצהרים, תבואי מחר להליכת המשך?’ כמובן אני מבטיחה לו. כמה שעות לאחר מכן הוא מניח בידי צעיף לבן העוטף את הספר עב הכרס והחצי פילוסופי “קורס בניסים”. ‘אתה עצמך נס’, אני חושבת לעצמי. ואז נתקלת בהגדרת נס לפי הספר: “ניסים הם אמצעי הוראה המוכיחים שבנתינה יש אותה מידה של ברכה כמו בקבלה. בו בזמן הם מגבירים את כוחו של הנותן, ונותנים כוח למקבל”. ניסים, כך אני מהרהרת לעצמי, מתרחשים בידי בני אדם, עבור בני אדם, מתוך תחושת שפע, נדיבות ונתינה.

המשך יבוא…..

1 תגובה

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *