נאות סמדר – מקום של שלום

אני נכנסת לחדר האוכל באיחור קל, עדיין לא ממש רעבה לקראת ארוחת הערב בקיבוץ נאות סמדר. החדר מלא, ושקט. עשרות אנשים יושבים בח’ ענקית שטרם התמלאה, ואני מוצאת את מקומי בשרשרת. מביטה סביבי ומנסה להבין – מה הכללים כאן במקום? כולם שקטים יחסית. גם אני שותקת. הצטרפתי לשולחן שמתחיל את אחת מרגלי הח’, אחרונה ליד חמישה אנשים שכבר ישובים. די מהר יתמלא גם השולחן ליד. שתיקה, אוכלים חומוס מוכן במקום, מרק ירקות, סלטים חתוכים, לחם, איטריות. המקום צמחוני.

המהום כלי האוכל וקרקוש הצלחות נעים לי. לפתע אני רואה שהגברת בשולחן מחייכת, אני מביטה לאחור לראות למי נועד החיוך. היא בהירת שיער, האיש שמולה נראה בעלה, והם נראים כבני חמישים. ‘ודאי גם הם, כמו ישראלה, בני המקום ומהגרעין המיסד’ אני מהרהרת בעודי לועסת את החומוס והירקות. היא רואה את מבטי ומחייכת שוב.

היא מחייכת אלי. בטוח אלי.

אני מחייכת חזרה בזהירות, מהנהנת בראשי. היא והגבר שמולה מנסים לנחש מה אני עושה שם. מתנדבת? שביליסטית? ‘היא ודאי מהקורס של אוניברסיטת תל אביב לישוב סכסוכים’ אני רואה את הגבר לוחש חרישית לאשתו. ‘מתנדבת’ אני מקצרת את השיחה שטרם התקיימה. הרי אני עצמי טרם הבנתי מה אני עושה שם ועל איזה תקן, וגם סירבתי להתחיב עד מתי, אם בכלל, אשאר. שיחה חרישית מתחילה בהיסוס. כבר ראיתי שבארוחות הערב מותר לדבר, ואני קצת פחות חוששת. ‘יהודית’ היא מציגה את עצמה, ‘מיכל’ אני עונה לה בחיוך.

אני שואלת לגבי השביליסטים. די מהר אני לומדת מבני הזוג שאכן שביל ישראל עובר ליד הקיבוץ, ושנאות סמדר הוכרז רשמית כאחד ממלאכי השביל. מטיילים שרוצים בכך יכולים ללון בגן הילדים, ואף לסעוד את ליבם. והיה וירצו להישאר יותר – הם מוזמנים להתנדב לעבוד ולשהות בקיבוץ המיוחד הזה, ובני המקום מחלקים עימם מפיתם –  מזון מחוני אורגני – פנסיון מלא.

‘הרחבתי את חוג מכרי והתחלתי להתיידד’, אני מציינת לעצמי בסיפוק, כשאני עורמת את הצלחות אחת על השנייה, לקראת פינויין לאזור השטיפה. הסדר במטבח הגדול מופתי, כל סוג כלים מושרה בקערת ענק אחרת מלאה במים, לקראת שטיפה ידנית. אין מדיח, התורנים מדיחים את הכלים. המקום הרי ירוק וסביבתי.

ישראלה, המארחת שלי, מוצאת אותי במהירות, תלתליה הבלונדינים מקיפים את פניה המוארים. ‘בשמש הצהרים היא נראתה לי גינגי’ת ובלילה בלונדינית’, אני תוהה לעצמי ומנסה לפענח את טיבה של המארחת רבת הצבעים שלי. אנו פוסעות בנחת לכיוון האירוע ליד המדורה. רק בצהרים ישראלה הראתה לי את שטחי האש והאימונים של הטנקים הגובלים במקום. ישוב שוחר שלום שוכן בצד שטחי אש. ‘שלום בצד מלחמה, העולם מלא סתירות מרתקות’ אני מהרהרת לעצמי. 

ישראלה - מימין

ישראלה – מימין

ישראלה ואני נכנסות למעגל האנושי הסובב את האש הדולקת באפלה. השיחה מתגלגלת בין  האנשים כשהאש מפצחת את הזרדים. הנושא הוא קונפליקטים, והשפה היא אנגלית. יש שם אנשים מארצות הברית, קוריאה, יוון, נורווגיה, גרמניה ועוד. פעילי שלום, מתנדבים, סמינריסטים, וכן, אני מתוודעת גם לאותה קבוצת סטודנטים בינלאומית העושה תואר שני ביישוב קונפליקטים באוניברסיטה העברית, ומתארחת כאן. ‘זה בדיוק המקום ללמוד ש”שלום מתחילים מבפנים”, וזו כל התורה על רגל אחת’ לטעמי לפחות.

מביטה סביבי בהשתאות. מקשיבה. השיחה מייצגת בעיני אוטופיה, אי שם בלב המדבר, אנשים מכל העולם מדברים מול האש בנושאים הנוגעים בחיי כל אחד, ברמה האישית של הפרט, הקהילה והמדינה. אנשים שחלקם הגדול אינו מכיר משוחחים בנחת ובהרמוניה שאין דוגמתה. דנים על ההבדל בין קונפליקט לבין אלימות, על האם לבני אדם יש צורך בקונפליקטים, על הצורך והאינטרסים של מדינות במלחמות, וכמוהו של תעשיות הנשק. ועל העובדה שאולי הם תמיד יהיו, הסכסוכים, כי זה טבע האדם, ואולי צריך לנהל אותם ולא לפתור אותם?

ואז אני מבינה שוב ולעומק כי השאלה “מי אשם” אף פעם אינה מקדמת דבר, ולכן אינה רלבנטית. היא גורמת לאנשים להרגיש צודקים, ומי שמרגיש צודק מיד חווה את עצמו טוב יותר מהאחרים, אך היא לא תורמת לפיתרונו של סכסוך, ואולי להפך. “במקום בו אנשים צודקים לא צומחים פרחים” אני לוחשת בשקט לישראלה משפט נפלא בהקשר הזה ופני מחייכות.

‘הצדק הוא אולי ערך עליון, ואולי הוא נועד לבתי משפט, מערכת שבה הצדק הוא האידיאל האוטופי, וגם הוא לרוב אינו מושג. “צדק חברתי” גם הוא חזון ראוי לחברה שלנו. אך כשצדק ואגו מתערבבים ברמת הפרט – אנחנו בצרות. השאלה שצריך לשאול היא לא מי צודק ומי אשם, אלא מה ניתן לעשות על מנת לקדם את העניינים, איזה פיתרון יצירתי דרוש שיאפשר לקונפליקט להיפתר’, אני חותמת לעצמי את תובנת היום בסיפוק, ופונה לחדרי, ותוך שניות צוללת לשנת הלילה.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *