נאות סמדר – אין מקום רחוק

השמש מפזזת סביבי,  הרוח מפזרת את שערי ואני נושמת את אוויר המדבר. הנוף מוריק של מרכז הארץ התחלף זה מכבר, ועכשיו כולו גבעות צהבהבות – אדומות של מדבר. פני לדרום. חיוך קטן עולה על פני. זהו, המסע שלי באמת החל. סמסים אחרונים עם החברות, ווטס-אפים עם הלוטמים, שלהם אני שולחת תמונות מדבר ומקבלת ציוצי קינאה, ואני מתרחקת לאיטי מכל עולמי המוכר, נוסעת הרחק הרחק.

‘מה ואיך יהיה לי? לאן אני אגיע בנסיעתי וחיפושי אחרי מקום רחוק? הרי קיוויתי להגיע עד גואטמלה, והחלפתי אותה במסע בסגנון ישראלי, כי לא רציתי להתרחק מן המשפחה’ המחשבות חולפות להן בנחת במוחי, הקצב שלי יורד ככל שמדרימים, נראה כאילו הזמן משנה את טעמו ומימדיו במדבר העמק שמקיף אותי.

המארחת שלי בנאות סמדר מקבלת אותי ברחבה המדברית בכניסה לקיבוץ. למרות שמעולם לא ראיתי אותה – משהו בה גורם לי לחבקה. ורק לאחר שאני מחבקת אותה אני מביטה אל פניה – ג’ינגית, עינים רכות, תלתלים, עור צרוב מדבר, רזה, קטנה. ‘הייתי בטוחה שתהיי מתולתלת’ אני אומרת לה בשימחה, ‘אך דמיינתי שאת ברונטית’, ועיניה צוחקות אלי כשהיא משיבה לי ‘באמת הייתי בעלת שיער חום’.

מיד בבואי היא מכניסה אותי לחדר האוכל הצנוע, דואגת שלא אשאר רעבה כי ‘ארוחת הערב מוגשת מאוחר, רק בשבע, והיא גם די מצומצמת’ היא אומרת לי. אז למרות שהשעה כמעט שלוש, ואני אומרת לה שכבר אכלתי סנדוויץ בדרך, אני מוצאת את עצמי יושבת שם, על אחד מיני כמה שולחנות ארוכים, ליד עוד מישהו, שהיא ממהרת להכיר לי ואוכלת את ארוחתי הראשונה בנאות סמדר. בהמשך תגיע ענת, ועוד ענת, ואלמד גם על התושבים הנאות סמדרים שהם לא קוראים לעצמם ‘בני קיבוץ’, אלא ‘בני המקום’.

ולאחר מכן אנו מנקות את השולחן והכלים, והיא לוקחת אותי לחדרי שבמתחם יעלון, מתחם אקולוגי כמו הקיבוץ כולו. 

שימו לב לעובי הקיר – בניה אקולוגית

די מהר אנו מגיעות לבריכת הזאבים – אי של שקט מדהים שבו ניתן לשחות, ולאגם – בו אוגרים וממחזרים מים, ובתוכו אי קטן, שאפשר לחתור אליו עם סירות, אך לשחות אסור. ולידו היא מבטיחה יש בריכה נוספת, שאת שמה כבר איני זוכרת, אולי ‘בריכת הילדים’, ואנו מביטות גם במבנה המדהים שנבנה לו – בית האומנויות, והמארחת שלי מבטיחה לי שבצידו יש גן מופלא שגם אליו כדאי שאפנה זמן ואטייל בו ברגל. 

והשמות מתערבבים בראשי, והאישה הרכה שלידי מוותרת בקלות על מנוחת הצהרים שלה, ואנו ממשיכות לתור את גן העדן הזה שאליו הגעתי.ואז היא מניחה אותי לנוח קצת בחדרי, לא לפני שהיא מוודאת שאני מוצאת את דרכי, ושאני יודעת בדיוק מתי ארוחת הערב, ומזמינה אותי גם למפגש החברים המיוחד שיתקיים לאחריה ליד המדורה בגן שליד בית האומנויות. 

זריחת השמש מעל בית האומנויות

ובעוד השמש שוקעת ואני יושבת ליד חדרי, מקשיבה לציקדות ולשקט, נושמת את האויר האביבי הזך וסביבי נדלקים אט אט אורות בתוך ים העלטה המדברית, אני מבינה שבאמת אין מקום רחוק.

אין מקום רחוק…..

“באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר. 

ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה אך למרבה הצער הוא רחוק מן הישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם. התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק.”

מתוך ברכה ששלח לי מישהו לקראת המסע שלי

שלכם ובשבילכם

ד”ר מיכל חמו לוטם

אפריל 2013

שתי הערות והמלצה

1. כיון שתרבות המקום, הכוללת את השמירה על הפרטיות של תושבי נאות סמדר מתבררת לי יותר ויותר לאורך הימים, וכיון שאני לא יכולה בלי לכתוב – הרי אנא ראו בסיפורי סיפורים, לא יותר. אנשי נאות סמדר הם אנשים פרטיים, והמקום אינו פתוח למבקרים ללא תיאום.
2. ולנאות סמדרים הנפלאים – תודה על אירוח מרגש ועתיר חוויות. נדיבותכם והמקום שבניתם מופלאים בעיני. כולכם מוזמנים לפנות בכל נושא, כולל בקשות לשינויים וצנזורות או דרך ישראלה, או אלי לפייסבוק (למי מכם שמחזיק בשיקוץ הזה). ואנא לא למייל – הוא של העבודה, ויש אנשים נוספים שקוראים אותו מעבר אלי.
3. קנו את מוצרי נאות סמדר, הם נפלאים!