מסע לפולין – מכתב לבן אהוב

המכתב שכתבתי לבני יובל למסע לפולין העלה אצלי תהיות על הדברים החשובים בחיים… מאד דאגתי מן החוויה שהוא יעבור שם, והאם היא תהיה מאוזנת, או תגביר את תחושת הקורבנות.

יובל הבטיח לי שההכנה היתה מצוינת, וכשחזר לפני יומים שמעתי חוויות עזות שהראו לי שאכן מורכב מאד להכיל את המסע הזה.

אנו כבר בפיתחה של שנה חדשה, אבל התהיות על השלכות המסע על ילדי ועל עלפי ילדים אחרים ילוו אותי עוד זמן רב. הנה חלק מהמכתב הזה, מקוה שתלכו על אש האהבה, ותרבו אור בעולם….

מסע ליהדות ולאנושיות

לָקַח לִי חֲמִשִּׁים שָׁנָה לִלְמֹד שֶׁאֵשׁ הַשִּׂנְאָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מַהֵר מֵאֵשׁ הָאַהֲבָה
מכלָּה אֶת זָעֲמָה וְהוֹרֶסֶת, חָזָק וּמַהֵר מִמָּה שֶׁהָאַהֲבָה בּוֹנָה.
וְשֶׁבָּאנוּ לְעוֹלָם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, וּבְיָדַיִם רֵיקוֹת נַעֲזֹב,
וּמָה שֶׁיִּשָּׁאֵר כָּאן אַחֲרֵינוּ הוּא רַק מָה שֶׁעָשִׂינוּ, וְרָצוּי לַטּוֹב.

אז דַּוְקָא כָּעֵת, כְּשֶׁאַתָּה פּוֹסֵעַ בגיאיות הַהֲרִיגָה
וְלִבֵּךְ וַדָּאִי נִשְׁבַּר וּמִתְמַלֵּא תוּגה
חָשׁוּב לִי לְהַעֲבִיר לֵךְ מסרים
שֶׁלִּלְמֹד אוֹתָם לָקַח לִי חַיִּים שלמיִם.

לָמַדְתִּי שֶׁסְּלִיחָה הִיא נְדִירָה כִּי הִיא דּוֹרֶשֶׁת גְּדֻלָּה וְכֹחַ
לָכֵן בְּנֵי הָאָדָם כֹּה מְמַעֲטִים לִסְלֹחַ.
וְשֶׁשָּׂנְאָה הִיא נפוֹצָה כִּי הִיא בִּטּוּי לְחֻלְשָׁה וחדלות אִישִׁים
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת בְּנִי שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹנֶה מֵרֹב הָאֲנָשִׁים.
וּמִזְּכִירָה לָךְ אֲהוּבִי שֶׁלִּסְלֹחַ צָרִיךְ רַק לְמִי שֶׁכּוֹעֲסִים.

ששִׂנְאָה רַק מֵרַבָּה שִׂנְאָה בְּעוֹלָם, אָז תְּמַעֵט לִשְׂנֹא,
וְתִפְעַל, תִּצֹּר תַּעֲשֶׂה – וְגַם כְּשֶׁקָּשֶׁה תִּנְשֹׁךְ שיניך וְתוֹסִיף לִבְנוֹת.
לָמַדְתִּי שֶׁהַהֵפֶךְ גַּם נָכוֹן – אַהֲבָה מַרְבָּה אָהֲבָה,
לָכֵן תֹּאהַב בְּכָל לְבָבֵךְ, לֹא רַק אֶת יְדִידֶיךָ –

תֵּן סוֹבְלָנוּת וְהַקְשָׁבָה וּסְלִיחָה וּנְדָבָה גַּם לְמִי שֶׁאֵינוֹ בְּמַחֲנֶה שֶׁלְּךָ,
עָשָׂה מַעֲשִׂים שֶׁל טוּב לֵב וְחֶסֶד – הֲרֵי יֵשׁ מַסְפִּיק לְכֻלָּם,
זָכוּר שֶׁאִם תִּחְיֶה בַּשֶּׁפַע – יִהְיֶה שֶׁפַע בָּעוֹלָם.

וּלְסִיּוּם אֲסַפֵּר לֵךְ בְּנִי הַיָּקָר
שֶׁהָיוּ עוֹד עַמִּים שֶׁנִּרְצְחוּ בניכר
אַךְ לֹא בֶּאֱמֶת נִתַּן לְהַשְׁמִיד עם שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר.
וְשֶׁיַּהֲדוּת וְצִיּוֹנוּת הֵם דַּוְקָא לֹא הָעִקָּר
כִּי אַתָּה הֲרֵי כְּבָר יְהוּדִי, וְצִיּוּנִי גַּם,
וְכֵיוָן שֶׁאֲנָשִׁים טוֹבִים וערכיים יֵשׁ בין כָל בְּנֵי הַדָּתוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

לָכֵן חָשׁוּב הַרְבֵּה יוֹתֵר הֱיוֹתֵךְ אָדָם עֶרְכֵי וְיָשָׁר
אוֹהֵב אָדָם, חָרוּץ, טוֹב לֵב וּמַעֲמִיק,
וְשֶׁאִם בַּאֲנָשִׁים כְּאֵלֶּה גַּם תַּקִּיף אֵת עַצְמְךָ – זֶה יַסְפִּיק.

וּלְעַצְמִי אַזְכִּיר שֶׁמַּזָּל
שֶׁאֵשׁ הָאַהֲבָה – מוארת
וְאֵשׁ הַשִּׂנְאָה – חֲשׁוּכָה
רַק בְּשֶׁל כָּךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בָּאוֹר
וְלַהוֹדוֹת*.