לכבוש פסגות בתוכנו

‘הפסגות הכי גבוהות שעלי לכבוש הן בתוכי פנימה‘ אני מבינה בתום יום של טיפוס.

‘כאשר מטפסים על הרים יש לזכור שהמטרה היא הדרך ולא הפיסגה’, אני מזכירה לעצמי. אני חשה את קוצר הנשימה שלי, שהוא הבלם לקוצר הרוח שבי זה שקורא לי להגיע ליעד. אני מודה לקוצר הנשימה שמחבר אותי לגוף ומודה לקוצר הרוח שנותן לי מעוף ועוצמה.

חזרתי מהטרק לנפאל! מרגש אותי לראות שמפות ותוכניות הפכו לסרגל מאמצים שלא ידעתי שאני מסוגלת לו, ולאנשים מדהימים שאני פוגשת לאורך הדרך. ולחשוב שלפני 4 חודשים שכבתי מרותקת למיטה 2 חודשים עם פריצת דיסק……

העיבוד של החוויות ימשך עוד זמן רב, למשל עכשיו אני מהרהרת בשלב בו גיליתי שאני מסוגלת לעלות על צלע הר תלול אלפי מדרגות ומאות מטרים למרות שהגוף שלי צועק ‘הצילו’. זו הנפש שלי שיודעת לעשות משהו שמאפשר לי להמשיך…..

כשסיפרתי את זה ליובל בני הוא אמר לי ‘ברור אמא, זה הכל מנטלי’. כמה חכם הילד הזה.

חשבתי על הילדים הנפאלים הללו שבתמונה, ועל הפסגות שהם יכבשו. הם גדלים בעוני מרוד, ללא צעצועים, ולעיתים ממש רעבים ללחם. אגב למרות עוניים הרי אושרם לא פחות ואלי אף גבוה מילדי שמנת רבים שאנחנו מגדלים במדינת ישראל.

הילדים הרי לא יודעים שהם עניים

כאן למשל הם משחקים עם אריה מפחיד, פסל הדומה לפסלים הרבים המוצבים בפתחם של מקדשים – לגרש את הרוחות הרעות. גם להם, כמו לי וכמו לילדי, תהיינה פסגות פנימיות לכבוש, והרבה עבודה מנטלית לעשות.

אני שמחה לחזור למיטתי הנוחה, לאהובי, הביתה. ואני מרימה כוסית לחיי הפסגות הפנימיות שלי ושל כולנו – המסע החיצוני הוא ההזדמנות לערוך את המסע הפנימי – הפסגות הכי גבוהות הרי נמצאות בתוכנו…

3 פסגות בהימלאיה בנפאל – אנפורנה, פישטייל ואנפורנה 2