העורכת – ארנה קזין: מהכריכה האחורית

“אני נזכרת כיצד לפני כמה שבועות, בעיבורו של יום עמוס, התבטלה לי פגישה. ואיך ניצלתי את הזמן להיכנס אל הורי בצהרי היום, והייתי עייפה כל כך – נשכבתי. הנחתי את ראשי על מסעד ספת העור החומה והגדולה שנמצאת שם שנים רבות, והתנמנמתי, שני הורי יושבים לידי, משיחים ביניהם בשקט, שלא להעירני.

ואני נזכרת איך כשהתעוררתי הבטתי באימי, שחלטה בשבילי כוס תה, ובאבי, פניו חרושות קמטים, מביטות בי באהבה. ושאלתי אותו: “אבא, היית מקפיא את הזמן גם כיום?” והוא הביט בי במבט מחייך וענה ‘כמובן'”.

במבט כן וישיר, וגם מלא אמפתיה והכרת טובה, משוטטת מיכל חמו לוטם בנבכי קורותיהם של הוריה, אברהם חמו, קצין משטרה ומאמן כדורסל אהוב, ומירה פרידמן חמו, אשת חינוך רבת פעלים. בישירות ובכנות היא מספרת את סיפורי הגירתם, הישרדותם, ועלייתם בסולם המקצועי והחברתי – ובהם סיפורים מצמררים, של הרפתקה ושל התגברות, הכרוכים בסיפורה של מדינת ישראל הצעירה.

חמו לוטם מבקשת ללמוד מהסיפורים של הוריה דבר מה על התבנית שהניעה את חייה שלה.

“כשיצאתי למסע הכתיבה שלי”, היא כותבת, “לא רציתי להתפכח. פחדתי לפגוש גם חלקים אחרים של אבי ושלי. הרי מי רוצה להיפרד מן הפנטזיה? ומי רוצה להיפגש בחלקיו המורכבים, האפלים והקשים?”

וכך, בסופו של מסע הכתיבה, “להקפיא את הזמן” הוא ממואר פוקח עיניים ומרגש, של בת המבקשת להבין את סיפוריהם של הוריה, כדי לחבר, סוף סוף, את סיפורה שלה.

_____

מיכל חמו לוטם היא רופאת ילדים, מנהלת, יזמית ומובילה חברתית וציבורית בישראל. בין היתר היא ייסדה את ארגון ‘בטרם’ לבטיחות ילדים וכיהנה כמנכ”ליתו הראשונה, את המכון למנהיגות וממשל בג’וינט ועוד. כיום היא סגנית נשיא לחדשנות בשיבא.

_____

סבתא אליסה וסבא ארנסט פרידמן

סבתא אליסה וסבא ארנסט פרידמן

פתח דבר – לספר את הסיפור

אם נעשה זום-אין לתמונה מהתקופה האחרונה נראה את אבא שלי הזקן נכנס למטבח בצעד זהיר, מהוסס. הוא נעמד ליד השיש, פותח קופסת שימורים של שעועית, יוצק אותה לסיר הנירוסטה הקטן, מוסיף לשעועית המשומרת קצת בצל קצוץ, ובשר טחון מהמקפיא, ובוחש בתנועות מעגליות מדודות.

הוא מניח את התבשיל על האש, ועורך שולחן לתפארת. בתנועות איטיות הוא פורש את המפה הלבנה של שבת, מניח עליה שמונה צלחות לבנות מן הסרוויס החגיגי שהביא מהנסיעה לוורשה, אלה המעוטרות בפס זהב. על הצלחות של המנות העיקריות הוא מניח שמונה צלחות קטנות מאותה מערכת כלים הדורה – לטובת המנה הראשונה שמתבשלת בסיר. הוא עורך את הסכו”ם החגיגי, ומימין לכל צלחת, בדיוק ליד קצה הסכין, הוא מניח את כוסות השתיה ובצידן את כוסות היין השקופות, גבוהות הרגל. לאחר מכן הוא מוריד את הסיר מהאש ומתקין את המנה הראשונה. ראשית הוא פורש על כל צלחת עלה חסה, משבץ עליו שתי עגבניות שרי חצויות. בצד האחר של כל צלחת הוא מניח בקפידה שני קרקרים. אז הוא יוצק על הצלחות ביד בטוחה וגאה את הצי’לי קון קרנה שלו. אם נסתכל לעומק נבחין כי כאשר הכל ערוך והשולחן מעוצב לתלפיות פניו המרוכזות קורנות, האלכימאי יצר מקופסת שימורים מנת גורמה.

אם נמשיך להתחקות על עקבותיו ממעוף הציפור ואחורה בזמן נראה ששעה קלה קודם הוא עלה במעלית לקומה העליונה של ביתו. נראה אותו יושב בחדר העבודה הסמוך לחדר השינה, משרטט ומעצב עוד ועוד שקופיות לפרויקט של מניעה. עשרות שנים שבהן הוא עוסק במניעה, של פשיעה, של תאונות דרכים, תאונות עבודה, וכמובן של אלימות בקרב בני נוער. הפעם הוא מקים ניידת למניעת התמכרויות לאלכוהול וסמים בבני נוער. מבט מעמיק יגלה שאבא שלי קודח שוב בעבודה, כולו שקוע בשקיקה בהמצאה היצירתית שלו. בשעות הללו קולו משתנה ומתעורר לחיים, בעינים ניצתות ובתנועות ידיים רחבות הוא מתאר לי את העניין החדש בחייו, חצי שנייה לפני יום הולדתו השמונים.

קרוב לשמונים שנים הוא כאן ואינו מסוגל להירגע, לעצור או להפסיק ליצור לרגע –  אני חושבת לעצמי מול התמונות הללו.

אבא יוצר משמע הוא קיים.

ואסור להתווכח עם אבא כשהוא יוצר. הכל הוא יודע. בשעת החזון והעשייה שלו כל מילת נגד נתפשת ככפירה, והוא מתכעס. לא יכול לשמוע ביקורת אבל גם לא יכול בלעדיה, זקוק לדעות כמו סדן להתחכך בהן. בדיוק כפי שאינו יכול בלעדי אמא שלי. “אמא שלך חסרה לי מאז שעזבתי את פרויקט מנהיגות צעירה בעתיד בטוח” הוא אומר. “חסר לי לעבוד עימה יחד, להקים דברים, אני צריך אולי איזה עוזר או עוזרת צעירה לחשוב אתו”.

גם אני כמוהו. היצירות שלי מקיפות אותי. העבודה על חלק מהן – למשל, הארגונים שהקמתי ועודני מקימה – נמשכת שנים ארוכות וטובות. העבודה על חלקן – השרשרות שלי, למשל – נמשכת שעות אחדות. זה הזמן שלקח לי להכין את השרשרת הצבעונית שעונדת לצווארה אורלי, חברתי הטובה. שיבצתי בה קומפוזיציה של חרוזים גדולים ומגוונים בצבעים עשירים של ירוק, אדום, כחול וטורקיז. חלקם מעץ, חלקם אבנים טובות ומאחור מוסתרים אפילו כמה קטנים מפלסטיק. כשהיא נקרעה אורלי הביאה אותה אלי לתיקון, בחסות האחריות שנתתי לה ‘לכל החיים’.

אני תוהה, כמה זמן תימשך העבודה על הספר הזה? איזו אחריות לקחתי על עצמי עם הכתיבה הזאת?

אמא שלי קוראת לשלושתנו “היצירות שלי”, לי למאור ולמתן, ילדיה. אבל אני איני מחשיבה את ילדי שלי כיצירות שלי. לא ולא, אני מתווכחת עם אימי בוויכוח עקר, פנימי, לא מדובר.

 

כמה הערצתי אותו, את אבא שלי, כל השנים.

הוא עורר בי הערצה בזכות היצירתיות והיכולת שלו לברוא עולמות, לרתום אנשים לחזון. הוא מעורר אהבה כשמרגישים את החום והאהבה הנובעים ממנו. הוא זכה בכל האהבה וההערכה בלי מאמץ.

לא כך אמא שלי. היא עמלה, משתדלת, אך מילדיה לא זוכה בהוקרה על מאמציה.

סבתא ז'אן וסבא מאיר חמו

סבתא ז’אן וסבא מאיר חמו

אבא – הספר הזה בשבילך, אולי אצליח להקפיא את הזמן לכבודך כמו שתמיד רצית, זו תהיה מנחתי אליך, אתה רואה? אתה מבין?

 

לא רק שאהבתי והערצתי אותו, את אבי, כל השנים, אלא גם התברכתי בחלקים הטובים שלי, אלה שבאו ממנו. זקפתי אותם לזכותו. מתבוננת אל תוך תוכי ואומרת – כאן אני דומה לו, והנה את האנרגיות שלי קיבלתי ממנו, את היכולת להפוך משבר להזדמנות, את האופטימיות. כאילו רק ממנו קיבלתי דברים טובים, כאילו אין לי שני צדדים, שני הורים, וכל אחד מהם עשיר בתכונות ובצבעים.

וכמו שלא ראיתי את החלקים הטובים שלי שבאו מאמא, כך הייתי עיוורת לחלקים הקשים שהעביר לי אבי בירושה. לא ראיתי למשל את קוצר הרוח שעבר ממנו ישירות אלי ונחת הישר בגינתו של בן הזקונים שלי, אי-שקט הגורם לכך שאנחנו מתקשים לחכות בתור לקופת חולים או בסופר, קוצר רוח שבעטיו אנו צריכים לבצע בו-ברגע כל רעיון שעולה במוחנו – לא מסוגלים להמתין. אי שקט שמביא לכך שבשנים האחרונות אני צריכה לתרגל נשימות יוגה על מנת לשמור על שפיותי.

כשיצאתי למסע הכתיבה שלי לא רציתי להתפכח. פחדתי לפגוש גם חלקים אחרים של אבי ושלי. הרי מי רוצה להיפרד מן הפנטזיה? ומי רוצה להיפגש בחלקיו המורכבים, האפלים והקשים?

 

תראי אותי אמא. בבקשה תביטי בי!

בזום-אין אל התמונות של אמא בשנים האחרונות נקבל מבט אל מירה חמו המזדקנת. נראה אותה מתגעגעת עד כאב לנכדיה הצעירים והרחוקים, נבחין בה דבקה ונאחזת בשאריות יופייה. אם נטייל בעקבותיה נראה אותה עובדת סביב השעון, בימים בפגישות לקידום העמותה שהקימה, ובלילות מקלידה שעות ארוכות מסמכים ותוכניות למחשב שלה.

המתבונן בתמונות הללו יבין שאפילו היום היא עדיין יוצרת, גם היא לא מפסיקה לרגע. “מעשה הבריאה” היא קוראת לעבודתה ההתנדבותית בעמותת “עתיד בטוח” שהקימה יחד עם אבי, המוקדשת למניעת אלימות בקרב ילדים ובני נוער.

מי שיעקוב אחריה לא יראה אותה נחה לרגע, ותמיד קצת מתלוננת, “כמה עבודה יש לי”, כאילו איננה מתנדבת, כאילו לא בחרה ונהנית מכך. במבט מעמיק נוסף נבחין כיצד היא נושאת באומץ רב, אך גם בחרדה ובכאב, את השיגרה ואת הגיל. את חלוף השנים שמזכירים לה שוב ושוב החברים שעוברים מן העולם, ואת העול של הטיפול באבי.

סלחתי לה לאימי במרוצת המסע הזה. אבל קודם לכן כאבתי וזעמתי. את כל כעסי היא ניקזה, ואבי יצא חף וטהור. שנים ארוכות כעסתי.

ועכשיו אני יכולה לומר: שלוש פעמים התמזל מזלי. בראש וראשונה, כשהבנתי את גודל הכאב שלי. בשנייה התמזל מזלי כשהתחלתי להכיר בגודל הפגיעה שנפגעה היא עצמה, כשהתחלתי להכיר את ילדותה, את מסעות ההישרדות המורכבים שעברה כתינוקת רכה שהיטלטלה עם אימה במנוסה ברחבי אירופה. בשלישית, התמזל מזלי כשסלחתי. סלחתי לה לאמא שלי, אבל קודם כל גם היתי צריכה ללמוד לסלוח לעצמי. על כך שאינני מושלמת, שאני אנושית. ואולי זו הסליחה שאיפשרה לי לצאת למסע הזה, לכתוב את הסיפור שלה, שלהם, את הסיפור שלי, ולא לפחד – זה מסע אפשרי.

 

דרך המסע הזה מצאתי את עצמי מתחברת עם אימה של אימי, סבתי אליסה. ריחמתי על הסבתא שלא הכרתי מעודי, השורדת והלוחמת. סבתא שבסופו של דבר לא יכלה לראות את בתה היחידה ולהיות שם בשבילה. כאבתי על הסבתא הזו כשדמיינתי אותה יושבת שנים ארוכות בודדה ומדוכאת בביתה שבכרמל, או כשחשבתי עליה חוזרת שנית לגרמניה עם בעלה.

בניגוד לסבתא אליסה את סבא ארנסט בעלה ואבי אימי אני כן זוכרת. בקושי. יש לי כמה תמונות ממנו, כי הוא חזר לארץ אחרי שסבתא אליסה מתה בגרמניה, והתגורר בפנסיון לא רחוק מביתנו בו היינו מבקרים אותו. אני זוכרת למשל שפעם, כשהייתי בת שש, אימי לקחה את סבא איתה בדרכה לאסוף אותי מן הבלט שבאזור מרכז הכרמל.

“אמא איזה יום היום?” שאלתי אותה.

“יום שלישי מיכל”, היא ענתה לי.

“אז אם יום שלישי זה היום שמגיע לי ממתק, אמא”, השבתי לה בפנים מלאות תקווה ותשוקה.

“לא מיכל, התבלבלת, היום שבו את מקבלת ממתק הוא יום שישי ולא יום שלישי”, אמא השיבה בקולה הרציני והחמור.

סבא שלי נחלץ לעזרתי, וביקש ממנה רשות לקנות לי ממתק לא ביום הקבוע בחוקי הבית, להמתיק ולשמח את נכדתו הבכורה. היא הסכימה. כך נכנסנו לחנות הממתקים במרכז הכרמל, ילדה וסבה שאותו לא ממש הכירה, וקיבלתי את הממתק שלי בניגוד לכללים.

זהו. בדל זיכרון.

בתמונת השחור לבן שאימי מניחה ביום השנה למותם של הוריה ליד נרות הנשמה שהיא מדליקה לזכרם אני רואה זוג זקנים חמורי סבר, ויודעת ששניהם חזרו לגרמניה. נטשו את אמי, בתם היחידה, בישראל עם משפחתה הצעירה.

 

בזום-אין נוסף נראה תמונה של שלושתנו, יושבים על המיטה רחבת הידים שלהם, כמו פעם, כשהייתי ילדה קטנה. אנחנו אוכלים ארוחה שאמא התקינה. אבא שלי מחייך לפתע, ואומר “איזה יופי לשבת כך שלושתנו, באמת שעכשיו הייתי מקפיא את הזמן”. השיחה מתגלגלת, אנחנו מפטפטים, אבי מדבר, אימי מדברת. הם נואמים ותופסים את כל המרחב ומתחרים אחד בשני על המקום, על מי מדבר יותר, כועסים כשהאחד קוטע את דברי השני, כמו שני ילדים.

ואני מפשרת.

כשאחד מהם יוצא מן החדר, האחר לוחש לי מאחורי גבו מילות הערכה ואהבה, בצד מילות קיטור וטרוניה. ואני שוב באמצע במשולש הזה, בין הורה אחד לרעהו, מנסה לצאת ממקומי הקבוע, מקומה של הבוגרת, האחות הבכורה והאחראית. ולשווא.

 

אז הנה אני, בתם של שני שורדים, יוצאת לי לדרכי. ומסעי מחייב אותי הפעם ללכת לא רק עם הפנים קדימה, אלא להביט לאחור. להתעקש ולהפנות את מבטי אל פרטי הפרטים של חיינו. חיי.

ממעוף הציפור נראה שילדותי עברה עלי בנעימים. במבט מקרוב, אפשר לראות שאני חלק ממשולש רב עוצמה ועול. משאם של הורי הוא משאי.

היום, בעיצומו של המסע שלי, אני מתבוננת, מחפשת את הדרך שלי הביתה, אל הבית הפנימי שלי. ואני רואה איך ההיסטוריה שלהם משתכפלת וחוזרת על עצמה דרכי. המקומות אולי השתנו, וכך גם האנשים. אבל הסצנות דומות. כאילו סיפורי חייהם של הורי יכולים ללמדני שיעור, אם רק אקשיב.

גם אני, כמו אמי ואימה לפניה, נושאת באחריות על הטיפול בילדי, בבעלי, בהורי, ביצירותי. ועכשיו, לראשונה, אני מתפנה לטפל בסיפורים של חיינו. במילים ובמשפטים המרכיבים את הפרטים של חיי. כמוה גם אני כותבת. אבל באחרונה המילים משמשות לי דרך גילוי, ואני רואה בפליאה כיצד מתגלגלת מורשת אלפי השנים אל הורי ומהם אלי, וממני אל ילדי, ותוהה מה קיבלתי בתודה וגם ארצה להעביר הלאה לילדי, ומה אנסה לעצור בגופי כדי לחסוך מהם. ואני יודעת שלעיתים כבר איחרתי את הרכבת, שנסעה כבר, המשיכה ודהרה קדימה בנתיביה הנסתרים מן העין.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *