להקפיא את הזמן – אליפות אירופה בברצלונה בפרוץ מלחמת יום כיפור

אבי מספר ליונתן על יום כיפור של 1973. הוא היה באליפות אירופה בברצלונה.

“אתה מתכוון לצום השנה?” הוא שואל את נכדו, וממשיך, “זה מאד חשוב. אני מאד אשמח אם תצום, אני צם מגיל 13, ובתום הצום שומע תקיעות שופר. הרי אתה כבר עוד מעט בר מצווה, והגיע זמן שתצום. גם אמא שלך צמה איתי הרבה מאד שנים, וזה משהו חשוב שזוכרים לכל החיים”.

“אני אשתדל סבא. אבל מה היה בנסיעה הזו?”

“הגענו  לשם בדיוק כשהמלחמה פרצה. אתה יודע בנסיעות של הנבחרת לאליפויות יוצאת עימה מה שקרוי משלחת, והיא גדולה ומכובדת, וכוללת מעבר לקבוצת השחקנים הישראלים, גם יושב ראש, ואת מנהל הקבוצה ורופא. המנהל המנוסה שנסע איתנו היה עמירם שפירא, שעשה את התפקיד כבר עשרים שנה, והרופא שלנו היה ד”ר שווץ. ואתה יודע שהרבה מאד עיתונאים נוסעים במשלחת כזו, והם היו קצת חברים שלנו, ממש עזרו לנו.

נחתנו בברצלונה והגעתי לעיר, וכהרגלי קניתי גלויות ובהן תמונות האתרים הבולטים של העיר. תמיד הייתי שולח בכל יום גלויה לסבתא, וגלויה שניה לשלושת המ”מים שלי, סבתא מיכל ומאור, בשנת 1973 מתן הדוד שלך עוד לא נולד.

בדיוק שלושה חודשים קודם התחלתי לאמן את נבחרת ישראל. קיבלתי קבוצה די חלשה. כל כך חלשים הם היו שלא התקבלנו אוטומטית לאליפות אירופה נבחרת ישראל. היינו צריכים להשתתף במשחקים המוקדמים שהיו כמה שבועות לפני האליפות עצמה. ורק לאחר שהצלחנו במשחקי המוקדמות נכנסנו לאליפות.

הקפטן שלנו היה אז טל ברודי שהיה באמת איש מיוחד, קצין וג’נטלמן. הוא היה שחקן וגם קפטן מנוסה, בן שלושים, ומנהיג אמיתי. השחקנים הצעירים סמכו עליו מאד.

הבאתי לנבחרת את חנן קרן, הכרתי אותו כשאימנתי אותו במגידו, ואת בעז ינאי – בוזי הג’נטלמן מגבת יגור, והיה גם שחקן צעיר נוסף שגייסתי לנבחרת, ואני ראיתי אותו וידעתי שהוא הולך להיות כוכב. הסתכלתי על מיקי בשני משחקים של מכבי תל אביב ורציתי אותו. אבל יהושע רוזין, שאימן אותו אז במכבי תל אביב ביקש ממני שלא אקח אותו לשחק בנבחרת, הוא חשש שזה יעלה לו לראש, שהוא עדין ילד, והשפיע על מיקי שלא ללכת לנבחרת.

גם אמא של מיקי לא רצתה שבנה יצטרף לנבחרת. אני זוכר שנסעתי לדבר איתה, לשכנע אותה להתיר לו להשתתף. היא חששה לו, הוא היה רק בן 19, ילד. הסברתי לה, לאמא של מיקי ברקוביץ’, שאין לה שום סיבה לדאגה ולחרדה, שגם אני אב לילדים, ואני אשגיח על בנה כאילו היה הבן שלי. זה בדיוק מה קרה שם בברצלונה, אתה לא תאמין אך טיפלתי בו. כשהוא הרגיש קצת חולה, הוצאתי את כולם מחדר ההלבשה ועשיתי לו מסג’!

באליפות עצמה, דן שילון, שהיה אז שדר ספורט בטלויזיה, אמר לי שאם נזכה במקום הראשון בבית הוא מזמין אותי לארוחת דגים ענקית. שילון כבר הרגיש את השינוי שהחל להתחולל בקבוצה מאז שלקחתי אותה, אבל הוא עדיין לא האמין שנזכה במקום ראשון.

משחק הגמר של הבית הזה, יונתן, החל ביום שישי החמישה באוקטובר בשעה שלוש. ואתה יודע מה זה אומר? שהמשחק יסתיים ממש סמוך לכניסת יום הכיפור. ידעתי שאין לנו הרבה זמן לארוחה המפסקת, בעיקר אם ננצח ושילון יקח אותי לסעודת דגים כמו שהבטיח. אני תכננתי לנצח, וגם מילדות הקפדתי כל השנים לצום בכיפור, וללכת לבית כנסת.

הנחלנו תבוסה לנבחרת תורכיה. 44 הפרש! השגנו ניצחון היסטורי על הבית.

בישראל מירה והילדים, אמא שלך ודוד מאור, צפו ממש באותו המשחק בשידור ישיר, כמה שעות לפני כניסת יום הכיפור.

בסוף המשחק ראיתי את השחקנים שלי קופצים אחד על השני. באותו הרגע ידעתי שנוסדה באמת קבוצה, עם גאוות יחידה וביטחון עצמי. כי להרכיב נבחרת משחקנים טובים מכל הארץ עוד לא מבטיח קבוצה. הדבר שהופך חבורת אנשים לקבוצה יונתן, החומר המיוחד הזה, שבעטיו היא טובה מסך כל שחקניה, הוא האמנות הנדירה של המאמן. הייתה לי חגיגה ענקית בלב, והמון התרגשות. רק נשאר לי להספיק לאכול ארוחה מפסקת ולהספיק להגיע בזמן להתחלת הצום.

שילון ניגש אלי, גם הוא מרוגש כולו מהניצחון. הוא התכוון לעמוד בהבטחתו, ולקחת אותי לחגוג בסעודה מפסקת מיוחדת במינה, בדיוק כמו שהוא הבטיח לי. אכלנו לנו את סעודת הדגים הכי גדולה שזכורה לי אי פעם. שילון הכיר מסעדה מופלאה ממש בנמל ברצלונה, ושנינו היינו בעננים בעקבות הניצחון של המשחק, והזכייה במקום הראשון בבית התחתון, אז זללנו ודיברנו והכל בנחת למרות שמיהרתי. כך נוצרו באותן נסיעות האחווה והקשר שלי עם העיתונאים.

אחרי הניצחון והארוחה חזרתי למלון, ושם הלכתי יחד עם ד”ר שווץ רופא הנבחרת לבית הכנסת, לתחילת הכיפור. אתה יודע יונתן שבכל העולם יהודים הולכים בשעות האלה בדיוק לבית הכנסת להתפלל. ידעתי שאמא שלך, עם סבתא ומאור גם הם בבית כנסת, וכל האחיות שלי בבית כנסת, וכל יהודי העולם כולו. אז ככה היה לי באותו היום ניצחון היסטורי, סעודה מפסקת של דגים שהתחילה את הצום שלי, וגם בית כנסת. הרי לא ידעתי מה יקרה למחרת.

כך קרה הדבר יונתן שבשישי לאוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים לא הייתי בבית.

במשחק מול יוון. ג’ק אייזנר משמאל

ביום שבת בבוקר בברצלונה פשוט נחתי. אתה יודע הרי שמי שצם זה מחליש את הגוף, וכל הגוף שלי גם היה בנפילת מתח אחרי סדרה ארוכה של משחקים. הייתי גמור! גם עייף וגם גאה כמו טווס. נחתי וישנתי כל הבוקר, מסופק אבל תשוש.

בערך בשעה 15:00 נשמעה נקישה בדלת חדרי. אני זוכר שהייתי מופתע. אף אחד לא מפריע בשעת צהרים של יום שבת שהוא גם כיפור. קמתי לאיטי לפתוח את הדלת, ובפתח עומד עיתונאי בשם ישראל פז, זיכרונו לברכה, ככה כבר עם היד קדימה לתת עוד דפיקה על הדלת.

פז, מבכירי כתבי הספורט של ישראל משך חמישים שנה, עמד מולי בארשת פנים רצינית, כנראה היה ניכר שישנתי כי הוא קודם כל התנצל. ‘חמו, אני מצטער אבל אני חייב להפריע לך. אנחנו מקבלים מידע שפרצה מלחמה בישראל, הייתה אזעקה לא מזמן. אתה הרי יודע שלנו העיתונאים יש מקורות משלנו. התמונה כרגע נראית לא פשוטה, ההתקפה היא מכל החזיתות, המצרים, הסורים, אנחנו צריכים לחשוב איך לשוחח עם השחקנים’.

הבטתי בו במבט שקט אך מופתע. אתה בטוח? מלחמה בישראל?

‘כן. גם דן שילון קיבל מידע ממקורותיו.’ הוא ענה לי. ישר התחלתי לחשוב מה עושים. אמרתי לישראל שחייבים לאמת את המידע, והלכנו לחדר המיוחד במלון שבו נמצאה הטלויזיה. אני מדליק את המכשיר, ודי מהר ראינו שבשידורי הטלוויזיה הספרדיים הועלו כתבות מצריות. המצרים האלה, זונות, הם עשו תעמולה בכל העולם. הכינו אותה מראש ותכננו גם מלחמה פסיכולוגית. אני מבין כל מילה בערבית מצרית. וישר קלטתי שהמילים והתמונות מתאימים זה לזה. בתמונות ראיתי את חיילי צבא הגנה לישראל, את הגיבורים שלנו שרק לפני שבע שנים הנחילו למדינות ערב תבוסת מחץ בשישה ימים, עומדים ומרימים ידיים בכניעה. ואני שומע בערבית את הקצינים המצרים מספרים כיצד הכניעו את הישראלים הפחדנים, ואיזו תבוסה גדולה הם מנחילים להם, כיצד יזרקו אותם לים, ושהם כבר התחילו לזרוק אותנו.

ואז יונתן, פחדתי! בפעם היחידה בחיי הרגשתי מה זה פחד מוות. לא פחדתי ככה גם לא כשנכנסתי לבית בוער להציל ילדים, וגם לא כשהברחתי את המשפחה שלי ממצרים מאלכסנדריה דרך מרסיי, וגם לא כשאמא ואבא שלי מתו, גם לא בסיני ואל עריש. אבל ברגעים האלה הייתי בפניקה. כנראה שהחוורתי כהוגן למראה התמונות, כי ראיתי במו עיני ושמעתי במו אוזני את הדיווחים המצריים, שכובשים את מדינת ישראל. מירה והילדים שלי לבד ואני כל כך רחוק – לא יכול לעשות כלום. פז העיתונאי מביט בי ורואה אותי חיוור ולבן כולי, וגם הוא, שהיה יחסית רגוע כי הוא לא דיבר ערבית, מתחיל להילחץ רק מלהסתכל עלי.

אמרתי לו שאנחנו מכנסים מיד את הנהלת הקבוצה לישיבה דחופה יחד איתו. אני כבר נרגעתי לאט לאט, ובישיבה עידכנתי אותם שישראל תחת מתקפה, ושהמצרים חצו את התעלה וכובשים את סיני. איך כולם הסתכלו עלי, הייתי המנהיג, וראו שאני לחוץ. הם הסתכלו גם על ישראל פז, שהיו לו מקורות משלו, וכשראו את ארשת פנינו לא נזקקו לכל המילים שבאו בהמשך. מלחמה. קטסטרופה, ואפילו אני הגדול לחוץ.

לאחר שעידכנתי כולם החלו לדבר, נכנסים האחד לדברי השני. נלחצים, ואז מרגיעים אחד את השני. ורק אחרי שכולם דיברו, ועיכלו את החדשות הרעות שפז ואני הבאנו, החלטנו שצריך להודיע לקבוצה.

פז אמר שחשוב לא ליצור בהלה אצל השחקנים. הסכמתי כי ראיתי מה זה עשה לי. הרי אמצע יום כיפור עכשיו, יש שחקנים שצמים וחלשים בגוף, ויש לי שחקנים שהם חיילים, כמו גור בן דוד הטייס, ואיתמר מרזל שהיה נדמה לי שריונר, ידעתי שהם ישר ירצו לקפוץ לחזית. צריך זמן להתארגן להחזיר משלחת כזו לארץ, ועוד לישראל במלחמה.

שוב ושוב חשבתי על סבתא שלך שנותרה לבדה עם שני הילדים הקטנים שלנו. חמש פעמים ניסיתי ליצור עימה קשר טלפוני, ולא הצלחתי, ופשוט השתגעתי. מה שעזר לי להרגע הוא להתמקד במשימה שלפני. לאסוף את הקבוצה, להודיע, אבל ברגישות, בלי לחץ, שלא תיווצר פניקה קבוצתית. לכל אחד הרי יש משפחה, והורים.

אז התחלתי לעבור בין החדרים של השחקנים. דופק על דלתם יחד עם טל ברודי. מוזר – באמצע יום כיפור מכנסים ישיבה. הם נכנסים לחדר ושם מחכה להם כל הנהלת המשלחת.

‘פרצה מלחמה בישראל’ אמרתי להם, אבל כבר בשקט, בעדינות, שלא להבהיל. זה כבר הסבב השלישי שלי, אז אני קצת יותר רגוע, ולגמרי שולט בעצמי שלא לשדר לחץ. בחדר שוב התחילה מהומת אלוהים. כולם מדברים במקביל, ועמירם שפירא מנהל המשלחת מסביר להם שאין דרך לחזור לארץ היום בשבת, ושהוא כבר מטפל בסידורי טיסה. הוא מצא אפשרות לחזור ביום ראשון דרך שדה התעופה ברומא. אני אומר להם שלמרות המלחמה אנחנו נלך הערב לראות את הגמר, כי שילון אמר לי שמשדרים אותו בטלוויזיה בישראל, וחשוב היה לי שהשחקנים יעשו משהו, אחרת ישתגעו. רציתי גם שהצופים בארץ במשחק הגמר יראו את הנבחרת נוהגת עסקים כרגיל. אנחנו לא נבהלים.

השחקנים כולם על הרגליים נסערים, אף אחד לא חוזר לחדרו, הם מתכנסים ספונטנית בחדרו של טל ברודי. חלקם מאזינים לרדיו בטרנזיסטור אישי, ולחוצים. אני חזרתי להביט בערוצי הטלויזיה המקומית והחברה מבקשים ממני לתרגם. היינו כמהים לכל בדל של מידע. אף אחד מאתנו לא הצליח לשוחח עם ישראל. וכל הזמן מושמעות כתבות ועדכונים בשידורי ספרד, אבל רק מטעם הטלוויזיה המצרית.

כולם הגיעו אלי, מסתכלים עלי מחכים שאתרגם. הלב שלי קפוא. אז סגרתי את המכשיר, ואמרתי כמה מילות הרגעה לשחקנים, וזרזתי אותם. אמרתי להם שהצום יוצא, ושחשוב שנאכל משהו קל לארוחה ואז נלך למשחק הגמר. שלא יעזור לנו לשבת כאן בחדר ולאכול את עצמנו מדאגה. ומחר אנחנו חוזרים, עמירם ישיג טיסה לארץ, ויהיה בסדר. אבל לא באמת האמנתי בזה.

אתה יודע מה היה בארץ יונתן? גיהינום של מלחמה. ואני כל הזמן רק חושב על מירה והילדים.

אבי ממשיך ומספר באריכות איך חזרה המשלחת על טיסה כה מלאה בישראלים שרבים ישבו על רצפת המעבר של המטוס; איך כשהתקרבו הוחשכו האורות במטוס, ושני מטוסי קרב ליוו את המטוס לנחיתה בשדה התעופה המואפל; כיצד היו כמה שחקנים שהועלו הישר משדה התעופה על הרכבים שהסיעום לחזית, כולל הטיס שהטיס את המטוס לארץ, רב סרן מריו שקד ז”ל, שנהרג במלחמה הזו, וגור בן דוד הטיס שנחת ומיד הוסע לטייסת. הוא נזכר כיצד אף נהג מונית לא רצה לקחת אותו לחיפה, הנהגים סיפרו לו שהסורים כבשו את צפת ועכו, ושממש עוד מעט הם כבר כובשים את חיפה, ואולי כבר כבשו, ואיך רק לאחר חיפושים ממושכים ותחינות לנהג אמיץ במיוחד, בצירוף זה ששילם לו מאות דולרים הצליח להשיג הסעה לעיר ולהתאחד עם משפחתו, ומיד להישאב למשטרה לעבוד מסביב לשעון ולשמור על תושבי העיר בעורף, הרי מירה שומרת לו על הילדים.

לכתבה בהארץ בנושא