איך לשאת סבל בחיים? והאם ללמד ילדים על סבל

הבנתי לפתע שאיננו מלמדים את ילדינו את דבר חשוב בחיים – כיצד לשאת את הסבל כשהוא מגיע. יותר מזה – אנחנו אפילו לא מכינים אותם לכך שהוא תמיד מגיע. יתכן שזה קורה כי אנו רוצים לשמור עליהם, אולי זה כי יש כל כך הרבה דברים חשובים אחרים שאנו רוצים ללמדם, ואולי זה כי אנחנו עצמנו לומדים את השיעור של הסבל על בשרנו כל חיינו. שיעור קשה.

אובדן של דבר משמעותי = סבל

לסבל נפשי קשה וממושך אנו פשוט קוראים דיכאון, שם שמשכיח מאיתנו את זה שמדובר בתחושה הכרחית. שאיו חיים ללא סבל.

התרחקות אדם אהוב – גורמת סבל, אובדן של בריאותנו עקב מחלה, של כספנו, רכושנו, נטישה, אבדן כוח, כבוד, פרויקט יקר. כל אובדן של דבר שמייחסים לו משמעות לאבד אותו גורם כאב. שורה תחתונה – הסבל קיים. מי שאינו רוצה לחוות סבל – שלא יחיה. יתרה מזו – בלעדיו אין משמעות לשמחה.

סבל אגב אינו ההפך לאושר. היכולת לשאת אותו ‘כמו שצריך’ היא תנאי לאושר. השאלה היא מה המשמעות של “לשאת סבל כמו שצריך”

שלוש דרכים לשאת סבל, כל אחת בסיפור:

דרך יהודית

יהודית נסיהו הייתה האישה הבכירה במוסד, היא למשל השתתפה במבצע תפיסת אייכמן, היא החזירה את יוסלה שוכמכר הביתה, וגיבורתן של עוד פרשיות עלומות.

בשבילנו יודית (ככה קראנו לה) הייתה מישהי אחרת לחלוטין – אימא של חיימי. למדנו ביחד בכיתה ניסיונית. גם אני, כמו הרבה ילדים, זכיתי לגדול אצל יודית בבית. לשחק בפאזלים, לאכול את כנפי העוף השרופות שלה בארוחות שישי על שולחן מלא אורחים. חיימי היה הבן היחיד שלה, והיא הפכה משפחה של שלושה לבית לשלושים.

חיימי היה גם חבר של דפנה – החברה הטובה שלי באותה תקופה. הם היו חברים מגיל 13. לקראת גיל שלושים השניים החליטו לנסוע לחו”ל יחד לעשות פוסט דוקטורט. הוא כבר היה דוקטור למתמטיקה, והיא לרפואת שיניים. ארזו את מיטלטליהם, עשו מסיבת פרידה, שלחו הדברים לבוסטון, ויצאו לסיבוב בנפאל. לא מזמן למדתי שיודית קיוותה שחיימי יציע לה נישואין באנאפורנה.

חיימי לא חזר מנפאל בחיים. דפנה מצאה אותו מחרחר במיטה לפנות בוקר, וזהו.

בלווייה הנוראית של בנה היחיד, עד לפני ימים ספורים צעיר בן שלושים, בריא, מבריק – שכל עתידו לפניו, אמרה יודית –  “תודה לאלוהים שנתן לי אותו ל – 30 שנה”.

זו הייתה דרכה כאישה מאמינה להתמודד עם הסבל. לאחרונה יצא סרט אוטוביוגרפי על יהודית ניסיהו.

הדרך הבודהיסטית

את הסיפור הזה סיפר לי המדריך כשביקרתי במקדשו של הדלאי לאמה בדרמהסהלה. דמיינו אותו מספר את זה בקול רך באנגלית במבטא ההודי:

אישה אחת אמרה לנזיר הקדוש “אני רוצה אושר” –

I Want Happiness

הנזיר הביט בה בכובד ראש לפני שהשיב

“First Take the “I”

“Than Take the “Want”

Then you will have Happiness

הדרך הבודהיסטית מכירה בקיומו של הסבל כחלק מן החיים, והיופי שלה הוא הניסיון לצמצם אותו. הבודהיזם לא רואה עצמו כדת, לא מבטיח גן עדן או מאיים בגיהינום. חיים נכונים ונשיאת סבל לפי הדרך הזו נעשים באמצעות מיקוד ברגע הזה וערנות אליו, וכן חיים מתוך מחשבות, כוונות ומעשים טובים. הכל מכוון לשחרור איטי והדרגתי מכל ה”רצונות” הגורמים לנו, לשיטת הבודהיזם, את הסבל. (זו לא כל התורה, וזו אפילו לא רגל אחת, אבל זו הצצה לגישה הבודהיסטית לסבל).

הדרך הפילוסופית, וגם על מחלת החיים בזבל

בכנס הסינגולריטי XMED הראשון בו הייתי הייתה הרצאה בלתי נשכחת, המרצה קראה לה

Life Sucks Disease

היא טענה שהרפואה מפספסת דבר מרכזי – את צרות החיים ואת הסבל שהן גורמות, ושהצרות הללו הן מחלה בפני עצמה. היא הוסיפה שאנשים שעסוקים בצרות האלה לא באמת יכולים לדאוג לבריאותם, כי הצרות הן החולי שלהם. אהבתי את התפיסה שלה, מבט הרבה יותר רחב על רפואה, ואת ההבנה שרופא צריך להביט על כוליותי של האדם, ולא רק להתמקד במשהו צר. אהבתי את הכותרת שלה, ותרגמתי אותה בעברית ל “מחלת החיים בזבל”.

ואם תרצו – מחלת החיים בסבל.

בתקופות הכי קשות, רוויות סבל וכאב (ואין אדם בלי תקופות כאלה) מציאת המשמעות בסבל ופישרו – מקלה.

גם ניטשה אמר “מי שיש לו איזה מה לחיות עבורו, יוכל לשאת כל איך”. חיפוש המשמעות הוא הבסיס לתפיסה של ויקטור פרנקל אותה הוא פורש בספרו אדם מחפש משמעות.

איך לשאת סבל הוא חלק משאלה רחבה יותר של איך חיים נכון. אני מאד אוהבת את התפיסה של הודיה – הכרת תודה. הודיה כמובן קודם כל על הטוב – פעמים רבות שוכחים אפילו להודות על זה. השלב הבא הוא להודות על המובן מאליו – חבר יקר, מאור העינים, קורת גג. הכי קשה – להודות על הרע, כי הוא רק רע לכאורה. את זה צריך לתרגל, זה ממש לא בא בקלות.

מטכנולוגיות ועד שירה

פעם קראתי שנערך מחקר שהראה שחברה טובה שווה יותר מפסיכולוג (וודאי מפסיכיאטר), אז אחת הדרכים הכי חשובות לשאת סבל – היא לא להיות לבד. לחלוק אותו עם עוד מישהו. סמדר וינשטוק בשיר שבספרה צל עריות כתבה את זה יותר יפה:

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר

שֵׁב אִתּוֹ

עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שֵׁב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.

סבל נפשי ניכר מאד בדרך בה אנו מתנהלים ובתקשורת שלנו עם העולם. הרפואה הדיגיטלית מאפשרת לנתר דיכאון – מכשיר הסלולר יכול לעקוב אחרי כמות השיחות שלנו, כמות הטקסט שאנו שולחים ותוכנו, וכמות התנועה שלנו – וכך להתריע על החמרה בדיכאון אצל אנשים סובלים, ולאפשר רפואה מרחוק – למשל לזמן את המטופל לביקורת, או כאמור – להמליץ לו לא רק על תרופות אלא גם על ספורט (מעלה אנדורפינים) או חברים.

אז מדוע אנו לא מלמדים את ילדינו לשאת סבל?

“סבל הוא מצב קיומי שאי אפשר ללמדו אלא אם כן אתה חווה אותו”  אמרה יפעת אליסר בשרשור בדיון בשאלה שזרקתי בקיר בפייסבוק.

ואילו שירלי אורון שהרבני אמרה:

“ההורים של היום רוצים ילדים מאושרים ובהקשר זה מוכנים לעשות למענם כל מה שהם מאמינים שיהפוך אותם למאושרים (גם אם זה לא תמיד נכון). אך למעשה אנחנו צריכים לעזור להם להיות ילדים מסוגלים. מסוגלים להיות עצמאים, מסוגלים לשאת ולהתמודד עם קושי וכאב, מסוגלים לקבל החלטות, מסוגלים להתמודד עם כישלונות ותסכול. כי ברגע שהצלחת להיות מסוגל לעמוד בכל אלה זה מביא לתחושת אושר. ואגב, סבל הוא פרשנות לכאב. ולכן אפשר להיות בכאב אבל סבל זו בחירה…. “

ואפרת הכהן כתבה לי:

“קשה להימצא בתוך סבל, קשה לשאת את החוויה הזו, אצל מבוגרים וילדים כאחת.
זאת בדרך כלל הסיבה שמבוגרים מדחיקים ומכחישים חוויות של סבל, וכשילדיהם חווים סבל הם ממהרים “להקטין” את סבלם – “לא נורא, זאת רק מכה קטנה, זה לא כואב, לא הבנת נכון”.
כל סבל שנכפה הוא הזדמנות ללמידה, והורה שמבין זאת ינצל את הרגע ללמד את ילדו להרגיש רגש, להפיק לקחים וגם לשנות את מצבו ולצאת מהסבל.

בשורה התחתונה – להורה שיודע לשאת סבל, יהיו הכלים הרגשיים הנדרשים לעזור לילדיו ברגע של סבל, וכך גדלים ילדים שיודעים לשאת סבל. אנחנו לומדים כל חיינו לשאת סבל, מתוך התנסות ומתוך דוגמה אישית שלקחנו מאחרים. ולהורים יש תפקיד – לא לגונן או להכחיש, אלא ללוות את הילדים כשהם חווים סבל, ולתווך להם את החוויה, כי כשנושאים סבל נכון – צומחים.

שלכן ובשבילכם

ד”ר מיכל חמו לוטם

מרץ 2017