מדוע אנו מזדקנים: רפואת אנטי אייג’ינג, מספרו של ד”ר ארדיטי

לפני מספר שנים התוודעתי אל קסם הרפואה הפונקציונאלית, בהרצאה של פרופ מרק הימן, אחד האבות המייסדים של התחום. אני נשתלתי בכסא. בעקבות ההרצאה התחלתי לקרוא עוד ועוד, לחקור מדוע אנו מזדקנים, על רפואת אנטי אייג’ינג ורפואה פונקציונלית. הבנתי כי פעמים רבות הרפואה המערבית אינה מוצאת את סיבות השורש למחלות, ומעדיפה לתת תרופות, לעיתים עד רפואת יתר. “חסר פרוזאק אינו הסיבה לדיכאון, וחסר סטטינים אינו הסיבה לעודף כולסטרול” בלשונו הישירה של ד”ר היימן.

כחלק ממסעי בלימוד הרפואה הזו קראתי את ספרו של ד”ר ארדיטי “רפואת אנטי אייג’ינג” בהוצאת פוקוס. (שמה של הרפואה הפונקציונלית בגיל המבוגר). התרשמתי מהספר, וקבעתי עימו פגישה, שבעקבותיה התחלתי לקבל בעצמי טיפול בהתאם להמלצותיו. הדברים המרכזיים שלמדתי מד”ר ארדיטי הם שרמות הנורמליות של הורמונים בגוף צריכות להיות כבצעירותנו, ושיש לקחת תכשירים טבעיים, לעקוב אחרי המדדים החום וההרגשה, ובהדרגה לצמצם בתרופות שזרות לגוף.

בעקבות בדיקות הדם התחלתי ליטול מספר הורמונים, ותוספי מזון, להשלים חוסרים, ונוגדי חמצון. המשכתי כמובן בפעילות גופנית סדירה, ובאכילה בריאה המותאמת אישית לי. שלושה חודשים אחרי – ראיתי את כל המדדים העקשניים – סוכר, כולסטרול ועוד – מסתדרים כבמטה קסם. השבוע ישבתי שוב עם ד”ר ארדיטי, וחגגנו את ההצלחה של הטיפול הפונקציונלי. קיבלתי ממנו העתק מהפרק הראשון בספר החשוב שלו.

שורה תחתונה: הצטברות רדיקלים חופשיים ועלייה בחומרים רעילים בצד ירידה בייצורם של הורמונים וייצור  אנרגיה במיטוכונדריה גורמים להאטה בחילוף החומרים ולהזדקנות. בשלב מוקדם הדבר הפיך, הגורם המרכזי (הניתן להיפוך) המביא לזיקנה הוא ההפחתה בייצור הורמונים, המביאה לפגיעה בייצור האנרגיה על ידי המיטוכונדריה, ולפגיעה במערכת החיסון.

הנה הפרק הראשון (הארוך, המורכב, למיטיבי לכת) בספרו החשוב:

מדוע אנחנו מזדקנים?

ההזדקנות היא תהליך איטי, שלאורכו מצטברים שינויים ביולוגיים המתרחשים ברקמות ובאיברי הגוף. כולנו מודעים היטב לשינויים החיצוניים שמופיעים בגופנו עם הגיל, כגון קמטים ושיער אפור, אבל תהליך ההזדקנות משפיע על כל רקמות הגוף וגורם לבלאי ולהתנוונות שלהם. שינויים אלו הם האחראים לפגיעות ההולכת וגוברת של הגוף למחלות ולמוות המלווים את הגיל המבוגר.

מדוע בעצם מתחיל גופנו להזדקן? מהם הגורמים הביולוגיים והכימיים האחראים להזדקנות? שאלות אלו מעסיקות בעשורים האחרונים חוקרים רבים. העדויות המחקריות מצביעות על מספר גורמים מרכזיים. פרק זה ידון בגורמים אלו, תוך חלוקה של שנות חיינו לשלוש תקופות עיקריות: גיל אפס ועד לשנות ה-40 לחיינו; משנות ה-50-40 לחיים; גיל 50 ומעלה.

השלב הראשון – 40 השנים הראשונות לחיינו

זוכרים כיצד כשהייתם ילדים, ביקשו מכם ההורים והמורים להירגע קצת? עם האנרגיות הבלתי נדלות שהיו לנו באותן שנים, יכולנו לקפץ, להשתולל ולרוץ שעות ארוכות מבלי להתעייף. היום, קרוב לוודאי שאתם אלו שמבקשים מהילדים שלכם להאט מעט את הקצב. התקופה האנרגטית הזו – השלב הראשון בחיינו, שמתחילה מרגע שאנו יוצאים אל אוויר העולם, מגיעה לשיא בשנות ה-20 לחיינו. במהלך העשור שבין גיל 20 ל-30 נמצא הגוף תחת השפעתם של למעלה מ-100 הורמונים, אשר מנהלים את חיינו הגופניים והמנטליים. בשנים הללו כבשנו את עולמם של בני המין השני, ולפעמים אמרו לנו: “ההורמונים משתוללים אצלך”. ערכי ההורמונים מגיעים בעשור הזה לשיא המיטבי שלהם. הם מווסתים את קצב הלב והנשימה שלנו, שומרים על לחץ דם תקין, בונים את השלד וקובעים את גובהנו. הם מפתחים את השרירים שלנו, שומרים על המפרקים, קובעים את חום הגוף ואת חילוף החומרים, הופכים את השומן והסוכר לאנרגיה ומסייעים למערכת החיסון שלנו למנוע מחלות זיהומיות קשות. במקביל, הם קובעים במידה רבה את התנהגותנו – מונעים דיכאון ועייפות ועוזרים לשמור על רוגע, על הזיכרון, הריכוז, ועל הפעילות התקינה של המוח, המאפשרת לנו ללמוד ולרכוש השכלה. ההורמונים הם גם אלו ההופכים אותנו לגבר או לאישה בשלים, קובעים את הדחף המיני שלנו ואת היכולת להביא ילדים לעולם; הם מווסתים את המחזור החודשי אצל האישה, שומרים על ההיריון במהלך תשעה חודשים ומאפשרים לאישה ללדת בביטחה.

החיוּת והחיוניות המאפיינות את התקופה הזו היא תולדה של יכולת הגוף להשתמש במרכיבי המזון ביעילות ולהפיק מהם את כמות האנרגיה המיטבית הנחוצה לו. יכולת זו משתקפת היטב בבדיקות המעבדה, המצביעות על כך שהערכים של מרבית החומרים הביולוגיים נמצאים ברמה המיטבית האופיינית לכל חומר. כך, מרבית ההורמונים הטבעיים, הוויטמינים והמינרלים נמצאים לרוב בחצי או בשליש העליון של הערכים המעבדתיים הנורמליים באוכלוסייה הכללית, ואילו ערכי הסוכר, הכולסטרול וחומרים ביולוגיים נוספים, נמצאים בטווח התחתון שלהם. לדוגמה, רמת הכולסטרול בגילאים אלו עומדת על 185-160 מ”ג/ד”ל, ורמת הסוכר על 85-75 מ”ג/ד”ל – הרמות המיטביות פרושו שהתאים משתמשים בהם כדי לייצור אנרגיה בצורת חלקיקים הנקראים ATP. אנרגיה זו חיונית לכל תאי הגוף, ובעיקר לתאי המוח (שמשתמשים בסוכר כמקור היחיד לייצור אנרגיה) הלב, הכבד והכליות. אנרגיה זאת נחוצה לאנזימים על מנת לזרז תהליכים ביולוגיים רבים בתאים.

כאשר התאים אינם מסוגלים עוד להפוך את מולקולות הסוכר והכולסטרול ומרכיבים נוספים לאנרגיה, זה סימן שתהליכים אנזימתיים והביולוגיים בתאים מאטים את פעילותם. מצב זה יוביל לתחושת עייפות וחולשה, ולתלונות על מיחושים שונים. בד בבד, בדיקות המעבדה יצביעו על עלייה בערכי הכולסטרול, הסוכר וחומרים אחרים, שכן הריקנות אינן משתמשים בהם מספיק. כך לדוגמה, אם במהלך החיים ערכי הסוכר משתנים מ-85 מ”ג/ד”ל ל-110 מ”ג/ד”ל, הרי שאף כי שינוי זה הוא מינימלי ונמצא לכאורה בגבולות הנורמה והרופא לא יתייחס אליו – פירוש הדבר שהתאים אינם משתמשים בסוכר בצורה יעילה כפי שהם אמורים לעשות זאת בגיל צעיר.

למרבה הצער, כיום יותר ויותר אנשים צעירים, ואף בני נוער וילדים, סובלים מעייפות ומעודף משקל בגלל צריכת יתר של קלוריות, מזון מהיר ומשקאות ממותקים. מצב זה עלול להוביל להתפתחות של מחלות שונות הקשורות להשמנה כבר בגיל צעיר (ארחיב בנושא עודף משקל ומניעתו בפרק 7), אשר נובעת מהעובדה שהתאים אינם מפיקים עוד אנרגיה ביעילות הנדרשת ממרכיבי המזון, ועודף הקלוריות שאינו הופך לאנרגיה, נאגר בצורת שומן.

השלב השני – שלב המעבר: גיל 50-40

בתקופה שבין גיל ה-40 ל-50 לחיינו, ולעתים קודם לכן, אנו מתחילים את גיל המעבר. התחושה שמשהו בגופנו השתנה מגיעה בהדרגה. בשלב הראשון, השינויים כמעט אינם מורגשים – עלייה הדרגתית במשקל, כרס קטנה המתבלטת לפתע באזור הבטן שמתגלה לנו כשאנו מתבוננים במראה, ולא אחת, הרגשת עייפות בלתי מוסברת המשתלטת עלינו. רובנו מתעלמים לרוב מן המסר הזה וממשיכים במלוא התנופה – שותים קפה או משקאות ממריצים, או מעשנים כדי להמשיך לתפקד ולעבוד. יש לנו משפחה, ואנו מרגישים אחריות כלפיה. בניסיון להחזיר את הגלגל אחורנית ולהרגיש אנרגטיים כבעבר, חלק מהאנשים נרשמים לחדר כושר ומתחילים להקפיד על התזונה שלהם. חלקם מצליחים בכך, אך לרבים אחרים אין חשק או כוח להתאמץ. לעתים קרובות, הם נמצאים שעות ארוכות במקום העבודה ויש להם מחויבויות רבות. בשעות הערב הם כה עייפים, עד כי כל מה שהם רוצים לעשות הוא להתפרקד בכורסה נוחה מול הטלוויזיה ולאכול חטיפים טעימים. עם הזמן, השינויים הופכים בולטים יותר. העייפות ותחושת חוסר האנרגיה גוברים. אצל נשים, המחזור החודשי מתחיל להיות בלתי סדיר, עד שבהדרגה הוא נפסק לחלוטין. במקביל, מופיעים גלי חום, כאבי ראש, עלייה במשקל ועייפות. הגברים מרגישים ירידה באון המיני, וחלקם נעזרים לעתים בתכשירים שונים, המסייעים להם לתפקד כראוי במיטה. לעתים, גם תכשירים אלה אינם עוזרים. במקביל, בדיקות המעבדה מצביעות אף הן על שינויים. אצל רבים, רמות הכולסטרול בדם עולות לגבול העליון של הנורמה או אף למעלה ממנו, והרופא ממליץ על תרופה להורדת הכולסטרול. מה קורה לנו? מה פשר השינויים הללו? האם אפשר בכלל להחזיר את הגלגל לאחור? האם נוכל לקבל בחזרה את הגיזרה שהייתה לנו בגיל צעיר, להחזיר לעצמנו את החיוניות והאנרגיה ולחוש בריאים וחזקים כמו בעבר?

התשובה היא כן. המפתח ליכולתנו לשמר את האנרגיות בגופנו הוא המיטוכונדריה – אברון זעיר ומיוחד המצוי בתאי הגוף שלנו, שתפקידו המרכזי והחשוב ביותר הינו הפקת אנרגיה:

במיטוכונדריה (איור) קיימת מערכת אנזימטית שהופך את יסודות המזון לאנרגיה בעזרת החמצן. בסופו של התהליך נפלט גם חומרי פסולת: דו-תחמוצת המצן, מים ורדיקלים חופשים.

למעשה, המיטוכונדריה היא בית החרושת ליצור אנרגיה של התאים. בתהליך שמכונה חמצון ביולוגי, היא משתמשת ברכיבים התזונתיים שאנו צורכים, כגון סוכר, שומנים או חלבונים, ובאמצעות שימוש בחמצן, ממירה אותם לאנרגיה כימית, בדמות חלקיקים זעירים שנקראים ATP. אנרגיה זו, שהמיטוכונדריות אחראיות לאספקתה באופן רצוף, מאפשרת את פעילותם של האנזימים – חלבונים שתפקידם לזרז תהליכים כימיים שונים, כגון הפעלת השרירים, פירוק המזון ועוד.

רובן המוחלט של התגובות הכימיות שעליהן מבוססים החיים יכולות להתרחש אך ורק בנוכחות האנזימים. חלקיקי ה-ATP עוברים בחופשיות מהמיטוכונדריה לגוף התא, שם הם מתחברים לאנזימים ו”מתדלקים” אותם באנרגיה. מספרן של המיטוכונדריות נע בין שתיים לכמה אלפים בכל תא, כאשר ככל שבתא מסוים יש יותר מיטוכונדריות פרוש הדבר שהתא פעיל יותר, שכן כל פעילות הכימית בתא צורכת אנרגיה. אצל ספורטאים למשל, מספר המיטוכונדריות יכול להגיע לשלושת אלפים בתא יחיד בשריר השלד.

אחד האפיונים המייחדים את המיטוכונדריה הוא המטען הגנטי שלה. בניגוד לשאר האברונים בתא, למיטוכונדריה יש דנ”א משלה ויכולת התחלקות עצמאית בתוך התא ללא קשר לחלוקת התא עצמה תהליך המנוהל על ידי ה-DNA בגרעין התא. תפקיד הדנ”א במיטוכונדריה הוא לשכפל את האנזימים שלה שנפגעו מהשפעה של רדיקלים חופשים או גורמים אחרים כגון תרופות. לשם כך, אנו זקוקים לרמה מיטבית של הורמונים טבעיים הפועלים על ה-DNA של המיטוכונדריה כדי לרענן את המאגר של אנזימים בתוכה. בנפרד קיים גם קוד גנטי בגרעין התא אחראי על שיכפול של חומרים ביולוגים של התא עצמו.

תחושת החיוניות והאנרגטיות שלנו תלויה אפוא בכמות האנרגיה המיוצרת במיטוכונדריה של התאים. עם השנים, הן ניזוקו, מספר המיטוכונדריות פוחת ופעילותן מתמעטת בעקבות נזקים שונים באנזימים שלהן. כתוצאה מכך, ייצור האנרגיה במיטוכונדריה יורדת ואינו מצליח לספק את הצרכים המטבוליים של התאים. הכמות הפחותה של חלקיקי ATP אינה מספיקה לפעילות התקינה של האנזימים, ולכן פעילותם המטבולית בתוך התא וברקמות בכלל “מורידה הילוך”. זהו המקור לעייפות ולמיחושים שמתחילים להופיע בגילאי 50-40.

אבל מדוע זה קורה? מה גורם לכך שהמיטוכונדריה מייצרת פחות אנרגיה? למרבה הצער, הסיבות לכך הן רבות:

א. התחמצנות, הנגרמת על ידי רדיקלים חופשיים ותהליכים דלקתיים כרוניים – אחד מתוצרי הלוואי של תהליך ייצור האנרגיה במיטוכונדריה הוא רדיקלים חופשיים. הוא מיוצר במיטוכונדריה כתוצאה משימוש במולקולה של חמצן. לכן, רדיקל חופשי הוא מולקולה של חמצן שחסר בה אלקטרון אחד של מימן(לרוב בעלת מספר אי-זוגי של אלקטרונים). החמצן מורכב מגרעין של חמצון ושני אלקטרונים של מימן המסתובבים סביב הגרעין כמו הירח סביב כדור הארץ. במצב זה קיים איזון כימי וחשמלי בינההם. כתוצאה מכך שאנזימים של המיטוכונדריה משתמשים באלקטרון אחד של מימן כדי לייצר את חלקיקי האנרגיה, המולקולה של חמצן נמצאת במצב של חוסר איזון כימי וחשמלי והופכת לבלתי יציבה. במטרה להחזיר לעצמה את האיזון זה, היא תוקפת מולקולה סמוכה במיטוכונדריה או מחוצה לה ו”גונבת” לחומר כלשהו אלקטרון של מימן. בכך, למעשה גם החומר שאותה תקפה הרדיקל חופשי מאבד את צורתה התלת-ממדית הטבעי ואת פעילותה הביולוגית. תהליך זה נקרא בשם חמצון, או עקה חמצנית. באופן תקין, ריכוזי הרדיקלים החופשיים מווּסתים על ידי רכיבים נוגדי חמצון המיוצרים באופן טבעי בתאים, וכאלו המופקים ממזונות שונים שאנו צורכים.

נוגדי החמצון נמצאים בכוננות מתמדת, ומנטרלים את הרדיקל החופשי באופן מיידי לפני שהוא מספיק לגרום לנזקים במרכיבים של התאים. באנשים בריאים, קיימים חומרים טבעיים הפועלים כך שהם תורמים לו אלקטרון אחד או יותר לרדיקל חופשי.

באיור למטה נוגד חמצן תורם אלקטרון אחד או יותר לרדיקל החופשי על מנת לאזן את המטען החשמלי שלו:

כך לדוגמה, שלושה מנוגדי החמצון החשובים המיוצרים בגופנו הם האנזימים גלוטטיון (glutathione), סופראוקסידז-דיסמוטאז (SOD-Superoxide dismutase) וקטלאז catalase)). אנזימים אלו מיוצרים בכל התאים ובפרט בכבד, שתפקידו לנטרל חומרים ביולוגיים ורעלים בגוף. נוגדי חמצון נוספים המיוצרים בגוף הם אצטיל L-קרניטין (L-acetyl-carnitine) שמיוצר בכבד ובמוח, וחומצה אלפא ליפואית (Lipoid Acid), קואנזים Q10(Coenzyme Q10). חומרים אלה שבנוסף לנטרול הרדיקלים החופשיים, גם מתקנת את הנזקים הנוצרים על ידם. במצב של חוסר איזון הורמונלי, כשייצור הרדיקלים החופשיים מוגבר ונוגדי החמצון בגופנו אינם מספיקים כדי לנטלם, הם פוגעים במבני התא ובמיטוכונדריה, מחמצנים אותם וגורמים לנזקים ברקמות. עקב שינויים אלה, מערכת החיסון מעוררת ייצור של סמני דלקת בתאים, אך כשהתהליך הדלקתי מתמשך, הוא עצמו גורם יצור של יותר רדיקלים חופשיים ולהמשך הפגיעה באנזימים שבמיטוכונדריה ואף לשינוי מבנה הדנ”א. פגיעה זו גורמת להאטה הדרגתית של פעילות המיטוכונדריה, וכתוצאה מכך לייצור מופחת של חלקיקי אנרגיה, המובילה להאטה בחילוף החומרים בתאים ובגוף כולו, ולתחושת עייפות וחולשה. מאחר שהתאים משתמשים בפחות פחמימות ושומנים לייצור אנרגיה, נוצר עודף קלוריות שאינו מנוצל בתא והופך למאגרי שומן בגוף, ורמות הסוכר והכולסטרול בדם עולות. תהליך זה מוביל להיווצרות מחלות רבות, כגון סוכרת, לעליה ברמת הכולסטרול, מחלות לב וכלי דם, סרטן ועוד, להרס איטי של הרקמות, ולהתנוונות והזדקנות הגוף.

ב. הרעלה סביבתית – בעולם המתועש, יצירת הרדיקלים החופשיים בגוף והפגיעה במערכת האנזימטית מועצמת עוד יותר על ידי מקורות חיצוניים רבים, בהם זיהום האוויר, עישון, קרינה, חומרי הדברה, כימיקלים במזון ובמים ועוד.

ג. השפעת תרופות – כיום קיימת הסכמה בקרב מדענים שתרופות שונות גורמות אף הן לשינויים מבניים במיטוכונדריה, וכמו כן, מגבירות את ייצור הרדיקלים החופשיים. מחקרים שפורסמו לאחרונה מצביעים על קשר בין נטילת תרופות מסוימות לבין פגיעה במיטוכונדריה. בין התרופות הללו נמנות לדוגמה, תרופות לטיפול באפילפסיה, במחלות פסיכיאטריות, בדיכאון ובחרדות, תרופות לשיכוך כאבים ודלקת, תרופות לטיפול בהפרעות בקצב הלב, תרופות להורדת כולסטרול, תרופות לטיפול בסרטן, למחלת פרקינסון, לטיפול בהפרעות שינה, גלולות למניעת הריון ועוד. במחקרים נמצאה גם האטה בפעילות האנזימטית במיטוכונדריה בבלוטות השונות, הגורמת להפחתת הייצור של ההורמונים או של חלקיקי האנרגיה. כתוצאה מכך, החולה מרגיש עייפות קשה וסובל מתופעות חולניות אחרות, לכאורה בלתי מוסברות.

ד. נזק לחלבונים ולשומנים בתא – בתהליך המכונה סכרור (גליקציה- glycation), מתחברות מולקולות סוכר עם מולקולות חלבון ו/או שומן בתאים. תהליך זה גורם לעיוות המבנה הבסיסי של מולקולות אלו ולנזק בלתי הפיך לפעילותן. המולקולות שעברו סכרור מכונות Advanced Glycation End-products – AGE (תוצרי גליקציה מתקדמים). תוצרים אלו פוגעים ברקמות רבות בגוף, כשהם מחמירים עוד יותר את הנזק החמצני ותורמים ליצירת טרשת עורקים, לניוון ולהזדקנות הגוף. בניסיון לנטרל את הנזק, הגוף מגיב לנוכחות ה-AGE על ידי ייצור החלבון NF Kappa B. חלבון זה נחשב ל”אביר האפל” של תהליכי הדלקת. הוא מפעיל את המערכת החיסונית על ידי פעילותם של מאות גנים המעורבים בתהליכים דלקתיים, וכשהוא מופעל, הוא גורם לנזק מצטבר לתאים ולמיטוכונדריה שלהם. הסכרור הוא תהליך ספונטני, שהקצב שלו נקבע על ידי ריכוז הסוכר בדם. ככל שהריכוז גבוה יותר, כך כמות התוצרים הסופיים והנזקים גדולה יותר. הגוף מייצר AGE ממזונות עשירים בסוכר, וכן ממזונות מעובדים וממזון המבושל בחום גבוה, ולכן כשאנו אוכלים מזונות אלו, תהליך הסכרור מתגבר. כמו כן, התהליך מוגבר בקרב חולי סוכרת. החלבון NF Kappa B מופעל גם במצבים אחרים בגוף: סטרס, זיהום וירלי או חיידקי ממושך, הרעלת מתכות, רדיקלים חופשים, תרופות, קרינה וסיגנלים דלקתיים. פעילות ממושכת של החלבון NF Kappa B יכול להוביל למחלה אוטו-אימונית, סרטן, זיהומים כרוניים בלתי ספציפיים או לתגובה אימונית מוטעית.

ה. רמה גבוהה של הומוציסטאין – סיבה חשובה נוספת לפגיעה ביכולת המיטוכונדריה להפיק אנרגיה נובעת מרעלים הנוצרים בתוך הגוף עצמו. אחד העיקריים שבהם הוא הומוציסטאין (Homocysteine). הומוציסטאין הוא תוצר ביניים בתהליכי חילוף החומרים בגופנו של שתי חומצות אמינו חיוניות – ציסטאין (cysteine) ומטיונין (methionine). חומצות אמינו אלה משמשות כאבני בניין לחלבונים, ולכן חיוניות לייצור רקמות החיבור, השלד, העור, השיער והציפורניים, לצמיחה ולהתפתחות תקינה. בפירוק מוצלח של הציסטאין והמתיונין להומוציסטאין, האנזימים אחראים לפירוקו משתמשים ברמה מיטבית של חומצה פולית, ויטמין B12 וויטמין B6. חסר באחד מהם גורם לפגיעה בתהליך, ורמת ההומוציסטאין בדם עולה. בהיותו חומר רעיל, רמה גבוהה של הומוציסטאין ברקמות גורמת לייצור מוגבר של רדיקלים חופשיים, לפגיעה באנזימים של המיטוכונדריה וביכולתה להשתמש בסוכר ובשומנים לייצור אנרגיה וכתוצאה מכך, נגרמת לעלייה ברמות הטריגליצרידים, הכולסטרול והסוכר בדם. רמות גבוהות של הומוציסטאין נקשרות להתפתחות מחלות רבות, בהן סוכרת, יתר לחץ דם וטרשת עורקים. בנוסף, חומר זה פוגע באנדותל Endotheilium- רקמת תאים המרפדת את הדופן הפנימית של כלי הדם והלימפה) של העורקים. נדון בכך בהרחבה בפרק 15, העוסק בטרשת עורקים.

ו. חסר בהורמונים, ויטמינים ומינרלים – בתקופה זו של החיים מתחיל להתפתח בגוף חסר בוויטמינים, ובמינרלים, הנובע מהפחתה בספיגתם בגופנו ומצריכה לא מספקת שלהם בתזונה. רכיבים אלו נחוצים לשמירה על רמת פעילות תקינה של אנזימים רבים בתאים, ובפרט במיטוכונדריה. נוסף על כך, הגוף שלנו מייצר כמות בלתי מספקת של הורמונים שונים הנחוצים לתפקודם התקין של התאים והרקמות, כמו גם להגנה על מרכיבי המיטוכונדריה. ההורמונים הם מסרים כימיים המתווכים בתהליכים ביולוגיים רבים בגוף. הם מיוצרים על ידי המערכת האנדוקרינית – שמונה בלוטות הממוקמות במקומות שונים ברחבי הגוף אשר פועלות ללא הרף – ומופרשים למחזור הדם, משם הם מגיעים לכל תאי הגוף.

מספר הורמונים, בהם T3, טסטוסטרון (אצל הגברים), אסטרדיול ופרוגסטרון (אצל נשים), DHEA, אינסולין ו-IGF-1, פועלים ישירות במיטוכונדריה ובגרעין התא במטרה לשכפל קטעים מן הדנ”א שלהם, ולרענן ולהחליף אנזימים שניזוקו ואינם מסוגלים לפעול עוד. לכן, חסר בהורמונים אלו פוגע בפעילות המיטוכונדריה ומאט אותה בתהליכים אנזימטיים בתא. מאידך, כשמדובר בהורמוני דחק, כגון הורמון הקורטיזול, דווקא עלייה ממושכת ברמותיהם עלולה לפגוע בפעילות המיטוכונדריה.

לצד הפגיעה בתפקוד המיטוכונדריה, חלה עם השנים גם ירידה בפעילות מערכת החיסון. כתוצאה מכך, אנו נוטים יותר לחלות במחלות זיהומיות ואפילו בסרטן. הגורם המרכזי להיחלשות מערכת החיסון הוא ירידה בפעילות בלוטת התימוס. בלוטה זו, הממוקמת בין הלב לבין עצם החזה, משתייכת למערכת הלימפטית, הקשורה למערכת החיסון. היא פעילה מאוד בגיל הילדות, אך פעילותה נחלשת בהדרגה אחרי גיל ההתבגרות, עד שבגיל המבוגר פעילותה אפסית. בלוטת התימוס אחראית להכשרת תאי דם מסוג לימפוציטים לזהות ולהשמיד נגיפים, חיידקים ותאי סרטן. לאחר הכשרה זו, הלימפוציטים מקבלים את השם תאי הרג  (T killer cells). מספרם של תאי ההרג פוחת עם הגיל. מוקד נוסף של מערכת החיסון הוא מערכת העיכול, העשירה בכלי לימפה. למעשה, מעריכים שכ-60% ממערכת החיסון שלנו ממוקמת באזור המעיים. אחרי גיל ארבעים גם מערכת זו נחלשת בגלל ירידה בכמות החיידקים הידידותיים הקיימים באופן נורמלי במעיים, היחלשות שעלולה להוביל להתפתחות סרטן במעיים או באזורים אחרים במערכת העיכול.

לסיכום, הגורמים לשינויים הגופניים, המנטליים והתפקודיים שמתחילים להופיע בשנות ה-40 וה-50 לחיינו קשורים להצטברות רדיקלים חופשיים, לעלייה בחומרים רעילים שונים ולירידה בייצורם של חלקיקי אנרגיה במיטוכונדריה. שינויים הדרגתיים אלו גורמים לפגיעה במבנה האנזימים ולהאטה בפעילותם, ובחילוף החומרים בתא. התוצאה היא האטה בחילוף החומרים ברקמות ובגוף בכלל. הבשורה הטובה היא שבשלב זה, ניתן להחזיר את החיוניות שהייתה לנו לפסים נורמליים, כפי שנראה בפרקים הבאים.

השלב השלישי – גיל 50 ואילך

בעשור השישי לחיינו, מתחילים השינויים שהופיעו בעשור הקודם להתבטא באופן ברור ובולט יותר. לצד הנזקים המצטברים שיצרו הרעלים הסביבתיים והפנימיים במהלך השנים, החמירו גם התזונה הבלתי מבוקרת ואורח החיים הלא בריא את מצבנו הבריאותי ותרמו לעלייה במשקל. התוצאה היא הפחתה ניכרת בפעילות הבלוטות השונות ובכמות ההורמונים הפעילים והחומרים המזינים המגיעים לרקמות, היחלשות משמעותית של פעילות המיטוכונדריות בתאים והפחתה במספרן, והאטה בחלוקת התאים, שהביטוי החיצוני שלה הוא הופעת קמטים בעור הפנים והגוף.

שינויים הורמונליים וביולוגיים אלה מובילים להיחלשות מערכת החיסון, לתת-פעילות הורמונלית ולהתפתחות מחלות רבות, בהן טרשת עורקים, סוכרת והשמנה, הפוגעת במערכת העצבים ובכלי הדם, פגיעה במפרקים, אוסטיאופורוזיס, מחלות אוטואימוניות, אלצהיימר, יתר לחץ דם ומחלת הסרטן.

אילו שינויים בדיוק מתרחשים בגופנו בתקופה זו של החיים, וכיצד בדיוק הם באים לידי ביטוי?

א. עלייה בנזקי הרדיקלים החופשיים – עם השנים, תהליך הייצור הבלתי פוסק של הרדיקלים החופשיים מוביל לעלייה ברמתם, ולהמשך הפגיעה במרכיבי התא. במקביל, נמשכת גם הירידה ברמותיהם של נוגדי החמצון המיוצרים בגופנו, בהם האנזימים גלוטתיון וסופראוקסידז דיסמוטאז, כמו גם ברמות הוויטמינים נוגדי חמצון המגיעים מן המזון, כגון ויטמיני A, C ו-E – בין אם בשל ירידה בספיגתם בגוף, ובין אם בגלל צריכה לא מספקת שלהם בתזונה. ובהיעדר כוחותיהם המנטרלים של נוגדי החמצון, עולה רמת הרדיקלים החופשיים עוד יותר.

ב. המשך תהליך הגליקציה – עם הגיל עולה רמת הסוכר בדם. כתוצאה מכך, גובר גם קצב תהליך הסכרור ועמו מתרחבים הנזקים שהוא מחולל לחלבונים ולשומנים בתאי הגוף. אחד הביטויים לכך הוא העלייה שאנו רואים בבדיקות הדם ברמותיו של ההמוגלובין המסוכרר – HbA1C, אשר נוצר כשהסוכר מהדם מתקשר להמוגלובין בכדורית הדם האדומה. בקרב חולי סוכרת רמות ה-HbA1C גבוהות במיוחד, ומהווה ביטוי לקצב הגבוה של תהליך הסכרור, שגורם לנזקים בלתי הפיכים במולקולות החלבון והשומן. תהליך הסכרור מחולל נזקים בלתי הפיכים גם בעור (לדוגמה, כשהסוכר מתחבר לחלבון הקולגן וגורם לקמטים בעור); בדופנות העורקים; בעדשת העיניים וברשתית; במערכת העצבים; בכליות; וכן בדנ”א עצמו.

ג. שינויים הורמונליים – ההפחתה בפעילות הבלוטות מובילה להמשך הירידה בייצר ההורמונים השונים הנחוצים לתפקוד התקין של התאים והרקמות ולהגנה על המיטוכונדריה. כך, יורדת עוד יותר רמתם של ההורמונים DHEA, IGF-1, טסטוסטרון (אצל הגברים), אסטרדיול ופרוגסטרון (אצל נשים), הורמוני בלוטת התריס T3, ולעתים גם T4, ויטמין D (שאף הוא הורמון) ובמקרים רבים גם הורמון המלטונין. מאידך, רמותיהם של הורמונים אחרים, בהם קורטיזול, אינסולין, הורמון הפאראתירואיד (בלוטת יותרת התריס) ולעתים גם ה-TSH (בלוטת יותרת המוח), הורמוני ה-LH וה-FSH (אצל נשים), עולה. שינויים אלו מגבירים את הפגיעה ואת ההאטה בפעילות המיטוכונדריה.

טבלה מסכמת את השינויים ההורמונליים החלים בעשור השישי ואילך

ד. המשך הירידה בפעילות מערכת החיסון – פעילות בלוטת התימוס ממשיכה להיחלש, ועמה פוחת גם מספר הלימפוציטים מסוג T שבלוטה זו מכשירה, שתפקידם כאמור, לזהות ולחסל נגיפים, חיידקים ותאי סרטן. במקביל, יורדת גם רמתן של כדוריות לבנות אחרות, כגון גרנולוציטים, שנוצרים במח העצם ושתפקידם העיקרי הוא להילחם בחיידקים, ואאוזינופילים, המתחברים לחומרים מחוללי אלרגיה ומנטרלים אותם. כתוצאה מכל זה גוברת עוד יותר הנטייה להידבקות במחלות זיהומיות וללקות באלרגיות, והסיכון להתפתחות סרטן עולה.

ה. ירידה בקצב חלוקת התאים – התאים שלנו יכולים להתחלק עד מספר פעמים קבוע מראש. ה”שעון” שקובע את המספר הסופי של חלוקות התאים הוא הטלומרים – מעין זנבות קטנים שקיימים בקצוות הכרומוזומים בדנ”א. בדומה לקצוות הפלסטיק בשרוכי הנעליים, הטלומרים מונעים מהכרומוזומים להיפגע ולהיפרם. בכל פעם שהתא מתחלק, חלק מהטלומר נשחק והוא מתקצר מעט, עד שבסופו של דבר, אחרי חלוקות רבות של התאים, הוא נשחק לחלוטין. כתוצאה מכך, התאים אינם יכולים עוד להתחלק, הרקמות אינן יכולות להתחדש כראוי, ההגנה מרדיקלים חופשיים פוחתת מאוד, חלה התדרדרות כללית של הגוף, והוא הופך פגיע יותר למחלות.

ו. נזקים לדנ”א בגרעין ובמיטוכונדריה – הדנ”א מכיל את המידע התורשתי הדרוש לבניית התאים ותכולתם מחדש. כל נזק לדנ”א, הנמצא בגרעין או במיטוכונדריה, עלול לפגוע בתפקוד התאים. כיום ידוע שקיימים גנים מדכאי סרטן, שתפקידם העיקרי הוא תיקון פגמים בדנ”א ובקרה על חלוקת התא. כאלו לדוגמה הם הגנים BRCA1 ו-BRCA2, שמסוגלים לתקן את הנזקים שנגרמו לדנ”א, או לגרום לחלוקת התא לשני תאים בריאים. ואולם, כאשר נוצר פגם בגנים הללו, התאים מאבדים את מנגנוני התיקון שלהם. במצב כזה, כאשר מולקולות הדנ”א נפגעות, על ידי רדיקלים חופשיים או על ידי גורמים חיצוניים שונים, כגון קרינה או חומרים רעילים – הנזק אינו מתוקן. כתוצאה מכך, פעילותם התקינה של התאים הפגומים משתבשת, והם עלולים להפוך לתאים סרטניים המתרבים במהירות.

ז. אוטופגיה – הוא מנגנון שבו התאים מבצעים מעין “ניקוי בית” ו”מוציאים את הזבל” שהצטבר בהם ומבצעים תהליך של מחזור של חמורים הנחוצים להם (אוטו – עצמי, פגיה – אכילה). החומרים העלולים להצטבר בתאים הם חלבונים (אנזימים), חיידקים, וירוסים או חומרים ביולוגים לא פעילים. על גילוי המנגנון המולקולרי הפועל בתהליך זה זכה פרופ’ יושינורי אוסומי את פרס נובל לרפואה לשנת 2016. פעילות תקינה של מנגנון זה הינה חיונית להמשך הפעילות המטבולית של התאים. כשמנגנון זה נחלש במהלך השנים, מצטברים בתוך התאים חומרי פסולת רבים, וכתוצאה מכך התאים מפסיקים לתפקד באופן הדרגתי והופכים לתאים זקנים. מצב זה גורם ליצור מוגבר של רדיקלים חופשים ולהתפתחות מחלות רבות המוכרות לנו. ירידה בפעילות האוטופגיה מהווה את הבסיס שגורם למוטציה בקוד הגנטי ולהתפתחות סרטן. חוקרים רבים עוסקים כיום בשאלה כיצד ניתן לחדש את הפעילות של מנגנון האוטופגיה כדי להאט את תהליך הזדקנות ולהילחם במחלות סרטן. עד כה הצביעו מחקרים על מספר גורמים המעודדים את הפעילות המחודשת של מנגנוני האוטופגיה ואשר עשויים להאט את ההזדקנות בדרכים שונות, בהם רמות מיטביות של ויטמין D3, רזבטרול, וויטמין E, סלניום וכורכומין, כמו גם פעילות גופנית יום-יומית, צום מבוקר והתרופה מטפורמין(metformin).

לסיכום, בעשורים האחרונים הצטברו מידע ועדויות מחקריות רבים אודות תהליך ההזדקנות והגורמים המשפיעים עליו. מידע זה מאפשר לנו לפתח אסטרטגיות יעילות שבאמצעותן נוכל לרסן את הגורמים הללו ולהאט את תהליך ההזדקנות. על מנת לשפר את איכות החיים בגיל המבוגר, עלינו להיות מודעים לשינויים המתרחשים במהלך השנים, לטפל בהם ולתקנם מבעוד מועד, כבר בשנות ה-40 לחיינו, כדי למנוע מהם להוביל אותנו להזדקנות ולמוות בטרם עת.